פרשנות מצטטת על יואל א:יד

המקור המקראי האחרון שנעלה הוא ספר יואל, כי המציאות שעולה הימנו קרובה לעולה ממשנתנו. הנביא מתאר צרה המתרגשת לבוא, ארבה הפושט בשדה ובעיר, והוא קורא: "קדשו צום קראו עצרה אספו... כל יֹשבי הארץ בית ה'... וזעקו אל ה' " (א יד); "וקרעו לבבכם... ושובו אל ה' " (ב יג). פסוקים אלו מספר יואל נזכרים גם במשנה; במשנה נאמר ו"הזקן שבהן אומר לפניהם דברי כיבושים" (פ"ב מ"א), ולפי המשך המשנה דברים אלו כוללים את ציטוט הפסוקים מספר יואל. אף התקיעה בשופר, אשר המשנה מפרטת את סדריה⁷פ"ב מ"ח ומשנת ראש השנה פ"ג מ"ד. , נזכרת כבר בספר יואל (א טו). בתיאור של הנביא ההתכנסות היא בבית ה' (א יד), והקוראים אל ה' הם הכוהנים: "בין האולם ולמזבח יבכו הכהנים" (ב יז) ו"חגרו וספדו הכהנים" (א יג). בחגירה הכתוב מתכוון לחגירת שק, וכן הוא אומר "אלי כבתולה חגֻרת שק על בעל נעוריה" (שם ח). במשנת תענית ההתכנסות היא בערים השונות והמתכסים בשקים הם כל ישראל, ולא הכוהנים בלבד, אולם במשנה מסופר אף על התכנסות בהר הבית בימי קיום הבית. קרוב לומר שבימים קדומים של ימי הבית השני היה מוקד ההתכנסות בהר הבית, ומשם פשט אף לערים. בפרק ג משנה ו מסופר על "מעשה שירדו זקנים מירושלם לעריהם וגזרו תענית על שנראה כמלוא פי תנור שדפון באשקלון", ויש להניח שהכרזה זו לא הייתה בירושלים ובמקדש אלא באשקלון. התענית אמנם איננה במקדש, אך לפחות התיאור הספרותי משאיר את המקדש ברקע ההחלטה. בתיאור מעמד ההתכנסות בתעניות אין הכוהנים נזכרים. לא הם השמים על ראשם את האפר ולא הם האומרים דברי כיבושים, אולם נשארו בידי הכוהנים התקיעות בשופר. בפרק ב משנה ה מפורטים סדרי הברכות: "מעשה בימי רבי חלפתה ובימי רבי חנניה בן תרדיון", ושם נזכר כי הכריזו: "תקעו הכהנים תקעו" ו"הריעו בני אהרן הריעו".

למה צמנו, שרש צום לא הונח מתחלתו להורות על התענית, אלא תחלת הוראתו קבוץ עם (והוא קרוב לשרש צמם הידוע בערבי, וממנו צומת הגידים (כאשר העיר ר' יוסף קמחי) וצמצום, וקרוב לו ג"כ שרש עמם שממנו עָם ועם), והונח לאסיפת העם לתשובה ולתפלה, כטעם כי יצומו אינני שומע אל רנתם (ירמיה י"ד י"ב), קדשו צום קראו עצרה אספו זקנים כל יושבי הארץ (יואל א' י"ד), וכן קראו צום והושיבו את נבות בראש העם (מ"א כ"א ט') שהמכוון בו שיושיבו את נבות לדרוש ברבים ולהוכיח את העם על חטאותם, כי זה היה עיקר כוונת יום צום, שיתאסף העם ויתפלל לה' וישמע דברי תוכחה, ואח"כ הושאל ל' צום על התענית עצמו, אשר אמנם עקר שמו איננו צום, כ"א ענוי נפש.

23-24. היום אסור במלאכה והלילה מותר. ירושלמי פ"א ה"ו, ס"ד ע"ג, בבלי י"ג א', מו"ק ט"ו ב', אלא שבבבלי היא ברייתא אחרת, ולא התוספתא שלנו, עיי"ש. ופירשו בירושלמי שם ובבבלי י"ב ב' שאיסור מלאכה ילפינן מקדשו צום קראו עצרה (יואל א', י"ד), ומה אסיפת זקנים ביום, אף עצרה ממלאכה אינה אלא ביום.
ובמיוחס לרש"י בבבלי שם (בדפוסים ישנים, ועיין גם בהגהות הב"ח): כשאמרו אסור ברחיצה. גבי תענית צבור לא אמרו אלא ביום אבל בלילה מותר. מהכא משמע דבלילי תשעה באב מותר במלאכה וכו'. ובאו"ז ח"ב ה' אבילות סי' תמ"ג, צ' ע"ג: זה לשון רבינו שמואל זצ"ל וכו', ותניא לעיל (כלומר, במו"ק הנ"ל) ואף במסכת תענית פ"ק מיתניא כשאמרו אסור ברחיצה לא אמרו אלא ביום אבל בלילה מותר וכו' עכ"ל, משמע דה"ג בברייתא בשאסרו ברחיצה לא אסרו אלא ביום, אבל בלילה מותר, וכך פי' רש"י להדיא בברייתא ספ"ק דתענית, מיהו בספרים שלפני ליתא לא בפ' ואלו מגלחין ולא בפ"ק דתענית, וגם באלפס ליתא, וגם בתוספתא בדקתי פ"ק דתענית, וה"ג התם היום אסור במלאכה והלילה מותר, אבל לעניין רחיצה אינו מחלק בין יום ללילה. ועיין ר"מ פ"ג מה' תענית ה"ד.