פרשנות מצטטת על יואל ב:טו

יום הכיפורים אסור באכילה ובשתיה – במקרא נאמר "תענו את נפשֹתיכם" (ויקרא טז כט) או "ועִניתם את נפשֹתיכם" (ויקרא כג כז), והעונש על כך הוא כרת. המקרא אינו מסביר מהו עינוי הנפש, אך בכמה וכמה אירועים במקרא שמדובר בהם על תפילה מיוחדת היא מלווה בצום⁷⁷⁵יואל ב טו; ב יב; יונה ג ד; אסתר ד טז ועוד. . במקביל לצום, הכולל איסור אכילה ושתייה, נזכרת בדרך כלל גם קריעת הבגדים. יום הכיפורים שונה בכך שאף שיש בו צום אין בו קריעת בגדים, אדרבה, המסורת ההלכתית מדברת על יום הכיפורים כיום חג ולא כעל יום אבל⁷⁷⁶תבורי, מועדים, עמ' 194. . המקורות הקדומים, מסוף ימי בית שני, קוראים ליום "יום הצום"⁷⁷⁷פילון, חיי משה, ב 23; על החוקים, א 187; קד', יד, 65; משנה, מנחות יא ט; מגילת פשר חבקוק, יא 8-4; תבורי, מועדים, עמ' 174. בלשון חכמים סתם "צום" הוא יום הכיפורים, כגון משנה, נדרים פ"ח מ"ו. , ומכאן שאיסור אכילה נתפס כדרך לביצוע העינוי הנזכר במקרא. התלמודים מדגישים שאמנם המשנה מונה חמישה עינויים, אבל רק אכילה ושתייה הם בכרת, ומכאן שרק הם העינוי שבמקרא.

עצרת. קבוצת וכן קראו עצרה (יואל ב):

אוכלים ושותים מבעוד יום – אוכלים ושותים רק מבעוד יום שלפני התענית, כלומר יש להתחיל בתענית מבעוד יום ואין לאכול ולשתות בלילה שלפני התענית, וכפי שההלכה קובעת בצום יום הכיפורים ובצום תשעה באב¹²⁸מדרש ההלכה מסיק הלכה זו מן הכתוב בספר ויקרא כג לב: "שבת שבתון הוא לכם ועניתם את נפשֹתיכם בתשעה לחֹדש בערב מערב עד ערב", ובספרא כתוב: "מתחיל ומתענה מבעוד יום" (פרק יד, קב ע"א), ומעין דברים אלו בבבלי, יומא פא ע"א. כלפי תשעה באב ראו הסוגיה בבבלי, פסחים נד ע"ב. , ואסורים במלאכה – בשלוש התעניות הציבוריות והשניות אסורים במלאכה. התלמוד הבבלי מציין מקור לאיסור המלאכה ביום שמכריזים עליו כיום צום מן הפסוקים בספר יואל הקוראים, כשצרה מתרגשת לבוא, "קדשו צום קראו עצרה" (א יד; ב טו). התלמוד לומד זאת מן המילה "עצרה" – מה עצרת אסורה בעשיית מלאכה אף תענית אסורה במלאכה. ייתכן כי הדבר ניתן ללימוד ממטבע הלשון "קדשו צום": יום הצום מקודש ואסור במלאכה. לפי זה יסודו של איסור מלאכה ביום צום הוא מימים ראשונים, מימי יואל המתאר התכנסות וצום לתפילה כדי להיוושע מן הצרה המתרגשת לבוא. אלא שאותה עצרה היא במקדש ונערכת על ידי הכוהנים, וההתכנסות במשנה היא ברחבה של העיר והתפילה נישאת בפי הציבור, כמתואר בפרק הבא במשנה. התלמוד הבבלי מניח כדבר המובן מאליו שאיסור המלאכה אינו אלא ביום ולא בלילה¹²⁹הסוגיה מניחה שאין איסור מלאכה בליל התענית וסומכת את ההלכה לכתובים ביואל שבהם אמור: "קדשו צום... אספו זקנים", ואין אסיפת זקנים אלא ביום. ראו הברייתא בבבלי, יג ע"א: "כשאמרו אסור במלאכה לא אמרו אלא ביום אבל בלילה מותר". ברייתא מעין זו, ואף לימוד מעינו, בלשון קצרה יותר, אף בירושלמי (סד ע"ג). (איור 7).