וּבְנֵ֣י צִיּ֗וֹן גִּ֤ילוּ וְשִׂמְחוּ֙ בַּיהוָ֣ה אֱלֹֽהֵיכֶ֔ם כִּֽי־נָתַ֥ן לָכֶ֛ם אֶת־הַמּוֹרֶ֖ה לִצְדָקָ֑ה וַיּ֣וֹרֶד לָכֶ֗ם גֶּ֛שֶׁם מוֹרֶ֥ה וּמַלְק֖וֹשׁ בָּרִאשֽׁוֹן׃
תוספתא כפשוטה
2-3. וחכמים או' יורה במרחשון ומלקוש בניסן. וכ"ה ("במרחשון") גם בד, בכי"ל ובמכירי הנ"ל. אבל בכי"ע: יורה בכסליו וכו'. ושינוי הנוסח אינו נוגע לעניינינו כאן, והוא תלוי במחלוקת התנאים, עיין בבלי ו' א', ספרי עקב פי' מ"ב, הוצ' הר"א פינקלשטין, עמ' 89, ומדרש וי"ר פל"ה, י"ב, הוצ' ר"מ מרגליות, עמ' תת"ל, ובשנו"ס שם. וכאן הכוונה היא שלדברי החכמים אין הפסוק ביואל מדבר ביורה ומלקוש בניסן, אלא בגשמים בזמנן, יורה בזמנו (בחשון, או בכסלו, לכל תנא לפי שיטתו) ומלקוש בניסן. ואף כשיורה ירד לפני ניסן, המלקוש2ועיין בירושלמי ספ"א, ס"ד ע"ד. אינו סימן ברכה אלא עד הפסח. ומלקוש בראשון פירושו בתוך חודש ניסן, כרגיל ברוב השנים. והברייתא בבבלי ו' א' אינה עניין לכאן, והיא סובבת על הפסוק בדברים י"א, י"ד, עיין בספרי הנ"ל.
תוספתא כפשוטה
3-4. אמ' להם ר' מאיר הואיל ואילן עושה פירות לשנים עשר, ותבואה לששה חדשים וכו'. כלומר, ברגיל תבואה עושה לששה חדשים,3עיין להלן, שו' 35 ואילך. ובימי יואל נעשה נס ועשתה תבואה לחמשה עשר יום, וממילא מוכח שהכוונה ליורה בניסן, ואם היורה בניסן הרי המלקוש סימן ברכה בכל החודש, אעפ"י שבאותו זמן ביכרה התבואה לחמשה עשר יום. ועיין בבלי ה' א' ובתוספות שם ד"ה ובחזירתו. ובירושלמי פ"א סה"ב, ס"ד ע"א, ושקלים פ"ו ה"ב, נ' ע"א, סובר ר' יוסי שלעתיד לבוא התבואה עושה לחמשה עשר יום, שכן מצינו שעשתה בימי יואל, ור' יהודה חולק שם וסובר שלעתיד לבוא התבואה עושה לחודש. ואפשר שהטעם הוא מפני שר' יהודה מפרש את הפסוק ביואל כחכמים כאן, שהיורה ירד בזמנו ולא בניסן, וכשיטתו במשנתנו שאין שואלין עד סוף ניסן. ואשר לר' יוסי, עיין בח"ד, ועיין מ"ש לעיל שו' 1 סד"ה שואלין.