וְ֠גַם מָה־אַתֶּ֥ם לִי֙ צֹ֣ר וְצִיד֔וֹן וְכֹ֖ל גְּלִיל֣וֹת פְּלָ֑שֶׁת הַגְּמ֗וּל אַתֶּם֙ מְשַׁלְּמִ֣ים עָלָ֔י וְאִם־גֹּמְלִ֤ים אַתֶּם֙ עָלַ֔י קַ֣ל מְהֵרָ֔ה אָשִׁ֥יב גְּמֻלְכֶ֖ם בְּרֹאשְׁכֶֽם׃
מאירי
ולהתאחרה בזמן חזר ואמר אחריו ברכי נפשי את ה׳. או איפשר שהחזירו לסמוך אליה כל הדברים הנאמרים אחר זה ומצד שהפסיק בגוף חזר והזכיר הנפש וסמך לה ואל תשכחי כל גמוליו כלומ׳ אל תשכחי מהרבות במהלליו על מה שגמלך וידוע כי לשון גמול בא לשון תשלום, הוא התחלת הטוב כאומרו הגמול אתם משלמי׳ עלי ואם גומלים אתם עלי (יואל ד ד).
מלבי"ם
יען אשר אמרה צר, צור היתה תמיד בברית עם ירושלים בימי דוד ושלמה, ולא שמחו על מפלתם משנאה רק מפני שחשבו שעי"כ יגיע להם תועלת, וז"ש שאמרו האח נשברה דלתות העמים, שירושלים היתה עיר מרכולת וכל העמים הביאו שם סחורתם, וקראה דלתות העמים שכולם נכנסו אל הדלת הזה, ועי"כ נסבה אלי ויהיה כל המסחר בצור, וגם י"ל שקראה דלתות העמים מפני שהיתה חוצצת בפני העמים שישבו בדרום ומזרח וצפון שהיה דרכם לצור דרך א"י וסביבה, כדלת סגורה שאין יכולים ליכנס עד שיפתח הדלת, ועתה שנפתח הדלת ע"י חורבנה נסבה אלי, זאת שנית אמלאאה החרבה שמלאו בתיהם מחורבן ירושלים כמ"ש וגם מה אתם לי צור וצדון וכל גלילות פלשת אשר כספי וזהבי לקחתם ומחמדי הטובים הבאתם להיכליכם ובני יהודה מכרתם וכו' ששללו ובזזו ואספו כסף ועבדים ונתמלאו מן החורבן והשלל:
מלבי"ם
תרא, ואז החריב גם ערי פלשתים שהיו תמיד מבעלי בריתה של צור ומעוזריהם, (כמ"ש ירמיה (מ"ז) על היום הבא לשדוד את כל פלשתים להכרית לצור ולצידון כל שריד עוזר, וביואל (ד' ד') וגם מה אתם לי צור וצידון וכל גלילות פלשת, וכן בעמוס א' ג' ו'), ועז"א שאשקלון תרא מפלת צור ותירא, ועזה תחיל וכן תחיל עקרון כי הוביש מבטה, וכמ"ש צפניה ב' עקרון תעקר, ואבד מלך מעזה שעזה תתישב שנית רק לא יהיה להם עוד מלך, ואשקלון לא תשב כלל: