פרשנות מצטטת על יונה א:ח

כי תקנה. אומר לך כלל לפני שאחל לפרש, כי כל משפט או מצוה כל אחד עומד בפני עצמו ואם יכולנו למצוא טעם למה דבק זה המשפט אל זה, או זאת המצוה אל זאת, נדבק בכל יכולתנו ואם לא יכולנו נחשוב כי החסרון בא מחוסר דעתינו, ואין לאדם בעולם יותר קשה עליו מהיותו ברשות אדם כמוהו, על כן החל משפט העבד וקדמונינו אמרו כי עבד עברי הוא ישראל וככה וכי ימכור איש את בתו לאמה (פ' ז) רק וכי יכה איש את שן עבדו (למטה פ' כו) הוא כנעני וככה וכי יכה איש את עבדו (שם פ' כ), וככה אם עבד יגח השור (שם פ' לב), והנה אמרו, כי ונמכר בגנבתו (למטה כב ב) הוא ישראל, והחולקים עליהם אמרו כי עבד עברי אינו ישראל רק הוא ממשפחת אברהם וככה הבת, וכל העבדים הנזכרים אחר כן דרך אחד לכל, וראייתם דבר האשה וילדיה, כי אמרו כי המשפחה תלויה באב ועוד, ועבדו לעולם (פ' ו) כי הם אומרים כל ימיו, והיה עליהם קשה שיהיה ישראל נרצע ועתה נחפש המלות כמשמעם, אם עבד עברי אינו ישראל, למה אמר הכתוב, כי ימכר לך אחיך העברי (דבר' טו יב) והלא ידענו כי משמע לא תשנא את אחיך בלבבך (ויקרא יט יז) ישראל וככה בין איש ובין אחיו ובין גרו (דבר' א טז), ורבים ככה, והנה אין ספק כי פי' אברם העברי שהוא מבני עבר עליו כתיב אבי כל בני עבר (ברא' י כא) הפך וחם הוא אבי כנען (שם ט יח) או נקרא עברי בעבור שבא מעבר הנהר אעפ"י שהיה ראוי להיות עברי נהרי, ונחשוב כי הכתוב תפש דרך קצרה, בעבור שמצאנו ואקח את אביכם את אברהם מעבר הנהר (יהושע כד ג) והנה גם נקראו העברים שהם ישראל, כי ראינו שאמר משה לפרעה כה אמר ה' אלהי ישראל (למעלה ה, א) וכאשר שאל פרעה מי הוא זה השם אז השיבו ה' אלהי העברים (שם פ' ג), והנה אלהי העברים כמו אלהי ישראל והנה אם ישראל נקראו עברים בעבור שהם מיוחסים אל עבר ישתתפו עמנו בני ישמעאל ובני קטורה ובני עשו ואנחנו לא מצאנו קורא אחיך רק אדום לבדו שהיה בבטן אחד עם יעקב, גם לא תמצא בכתוב שיזכיר עשו שהוא אחינו במצות רק בדבר השליחות וכמוהו, לא תתעב אדומי כי אחיך הוא (דבר' כג ח) אחר שהזכיר אדומי, וככה על רדפו בחרב אחיו (עמוס א יא), הנה בכל המקרא לא מצאנו מלת עברי כי אם על בני יעקב, וכתוב, ושם אתנו נער עברי (ברא' מא יב), לאכול את העברים לחם (שם מג לב), מכה איש עברי (למעלה ב יא), שני אנשים עברים נצים (שם שם), ויונה אמר עברי אנכי (יונה א ט), כי הם שאלוהו, אי מזה עם אתה (שם שם ח) ואם המלה היתה כוללת עמים רבים, עוד לא השיב מאי זה עם הוא, וכתוב, פן תעבדון לעברים (ש"א ד ט) והעברים היו לפלשתים (שם יד כא), ובירמיה כתוב, לשלח איש את עבדו וגו' העברי והעבריה (ירמיה לד ט), ובסוף פירש, לבלתי עבוד בם ביהודי אחיהו איש (שם) וידוע כי אדומי לא יקרא יהודי, והחולקים אמרו, והנה כתוב, ורבים מעמי הארץ מתיהדים (אסתר ח יז) ואינם מישראל, וזה עורון, כי לפי דעתם אם פי' שהיו מתיחסים אל יהודה או ששבו לתורת יהודה, היה ראוי להיותו לבלתי עבד בם במתיהד אחיהו ועל דרך זה היה ראוי להיות עברי מתעבר, והאומר זה, מתעבר על ריב לא לו (משלי כו, יז) והנה התברר כי דברי קדמונינו נכונים, כי עליהם נסמוך בכל המצות כאשר קבלום מאבותיהם ועוד איך יעלה על לב אדם כי הישמעאלי והאדומי יעבוד שש שנים, והישראלי עד שנת היובל:

אמנם יאמר כי הכיר בהן צניעות כי דרך נשים בבואן בארה לדבר עם האיש אשר ימצא שם ומה גם בהיותו איש זר אשר לא מארצן היא כי שאול ישאלו מה ארצך ואי מזה עם אתה או לפחות לדבר אלו עם אלו אך לא כאלה חלק נשים אלו כי אם ותבאנה ומיד ותדלנה ותמלאנה וכו' ולא הוטפלו בדבור אפילו אלו עם אלו כי בשו ממנו וזהו וישב על הבאר וע"כ שתקו יחדו ותבאנה כו' כמדובר: עוד שנית ראה כי לא היה להן קירוב דעת עם הרועים כי הלא אדרבה ויבאו הרועים ויגרשום על כן שם את נפשו מנגד לקום לבדו על רועים רבים ולא חש פן ירוצו את גולגלתו. והנה ארז"ל (שם) שבקשו לאונסן ויקם משה ויושיען כמד"א צעקה הנערה המאורסה ואין מושיע לה ואפשר כי זה נרמז בכתוב באו' ויגרשום במ"ם והוא כי כאשר באו ותדלנה ותמלאנה אז ויבואו הרועים אצלם להתחבר להן ואז ויגרשום הן את הרועים מעליהם בצעקן כי צעקו הנערות לבקש מושיעים יבואו להושיען ואז משה על הרועים חרה אפו ויקם ויושיען מליאנס וגם הציל מימיהן וישק את צאנם בל ישקו מהם את עדריהם. ולהיות כי במה שגברו על הרועים לגרשם שהוא כדרך אנשים לא נאמר ותגרשום בתי"ו כי אם ויגרשום. ואומרו תחלה להשקות צאן אביהם ואח"כ את צאנם ואח"כ את הצאן יתכן כי להיותן בנות גדולות לצורך נשואיהן היו להן מאת אביהן צאן של עצמן לבד וצאן של אביהן לבד והן על כבוד אביהן היחלו לדלות ולמלאות בעד צאן אביהן. וזהו ותדלנה ותמלאנה וכו' להשקות צאן אביהן אך לא הספיק גם לצאנם ובבא משה להושיען אז וישק את צאנם שריבה האת גם של אביהם וגם דלה לנו שהוא בשבילנו צאן שלנו וזהו וישק את הצאן סתם שכולל גם את צאן אביהן והוא כי גם שהן דלו כדי סיפוק צורך צאן אביהן והתחילו לשתות לא גמרו השתי' בתגרת הרועים באופן שלא הספיקו הן להשקותן על שגרשום הרועים והשקתן משה מרהטים שמלאו הן וידלה גם הוא ואח"כ דלה והשקה את צאנם כאמור: