וַיִּֽירְא֧וּ הָאֲנָשִׁ֛ים יִרְאָ֥ה גְדוֹלָ֖ה אֶת־יְהוָ֑ה וַיִּֽזְבְּחוּ־זֶ֙בַח֙ לַֽיהוָ֔ה וַֽיִּדְּר֖וּ נְדָרִֽים׃
משנת ארץ ישראל
עד כאן המשתמע מהפרשות המרכזיות, בתורה, העוסקות בנדרים בצורת הלכות או חובות. אבל הנדר נזכר ועולה מפסוקים רבים בהקשרים פחות "הלכתיים" ויותר דתיים או חברתיים. הנדרים נזכרים עשרות פעמים בתנ"ך בהקשרים שונים. הם אינם מוגבלים לעם היהודי, גם עובדי אלילים נודרים, בעיקר למקדשיהם (ישעיהו יט כא; ירמיהו מד כה; יונה א טז ועוד). גם יעקב נדר נדר עוד הרבה לפני קבלת התורה (בראשית כח כ). ואכן, הנדרים מקובלים בכל התרבויות ובכל הדתות. ודאי היו הבדלים בין הדתות השונות, אך הרעיון שאדם מנדב מתנה לבורא עולם או מתפלל להצלתו ומבטיח "בתמורה" נדר הוא רגיל ביותר.
משנת ארץ ישראל
חלק גדול מהנדרים הם נדרים לקרבן, כתודה על הצלה, או כהבטחה עתידית אם אדם יינצל. כך, למשל, יעקב נודר אם יינצל (בראשית כח כ), ומשלם את נדרו (בראשית לה ג, אם כי בפסוק זה אין לשון נדר). אבשלום נודר נדר ומשלם אותו במזבח בחברון: "כי נדר נדר עבדך בשבתי בגשור בארם לאמר אם ישיב [ישוב] ישיבני ה' ירושלם ועבדתי את ה' " (שמואל ב טו ח). עבור אבשלום הייתה זו אמתלה, אך דוד מקבלה בפשטות, ומבין שלעבוד את ה' משמעו להקריב לו קרבנות בבמה בחברון. כן עושים המלחים המסיעים את יונה: בעת צרה הם נודרים שאם יינצלו יקיימו נדר כלשהו (יונה א טז). מרבית הנדרים הם קרבנות, כמו של אבשלום ויעקב הנזכרים, וכן: "ואם נדר או נדבה זבח קרבנו ביום הקריבו את זבחו יאכל וממחרת והנותר ממנו יאכל" (ויקרא ז טז); "ואיש כי יקריב זבח שלמים לה' לפלא נדר או לנדבה בבקר או בצאן תמים יהיה לרצון כל מום לא יהיה בו" (ויקרא כב כא); "מלבד שבתת ה' ומלבד מתנותיכם ומלבד כל נדריכם ומלבד כל נדבתיכם אשר תתנו לה' " (ויקרא כג לח). "נדר" הוא, אפוא, לקרבן נדבה, והוא בבחינת קטגוריה נפרדת של קרבנות. חז"ל הבחינו בין הבאת קרבן נדבה סתם לבין הבאתו כנדר, אך אבחנה זו איננה במקרא (להלן). הנדר כקרבן חוזר פעמים רבות. כך הוא נדרו של יפתח, שכפשוטו הקריב את בתו לקרבן (שופטים יא לט), וכן "אתם ונשיכם ותדברנה בפיכם ובידיכם מלאתם לאמר, עשה נעשה את נדרינו אשר נדרנו, לקטר למלכת השמים ולהסך לה נסכים הקים תקימנה את נדריכם ועשה תעשנה את נדריכם" (ירמיהו מד כה). הנדר הוא "לקטר למלכות שמים". כמו כן פסוקים רבים נוספים (במדבר כט לט; דברים יב ו; יב יא; יב כו; שמואל א א כא [אלקנה]).
רמב"ן
לכל נדריהם ולכל נדבותם נדריהם האומר הרי עלי נדבותם האומר הרי זו לשון רש"י (רש"י על ויקרא כ״ב:י״ח) והנראה בעיני בעבור שאמר הכתוב (ויקרא כ״ב:כ״א) לפלא נדר או לנדבה וכן יאמר בכל מקום בפרשת נסכים (במדבר טו ג ח) וכן כי יפליא נדר בערכך נפשות (ויקרא כ״ז:ב׳) וכן בפרשת נזיר (במדבר ו ב) כי הנדר הוא הבא על דבר שיפלא ממנו שידור לה' בצר לו אם תעשה עמי להפליא להצילני מן הצרה הזאת אביא עולה או שלמים כענין וידר יעקב נדר לאמר אם יהיה אלהים עמדי (בראשית כח כ) וידר ישראל נדר לה' ויאמר אם נתון תתן (במדבר כא ב) וידרו נדרים (יונה א טז) וכן כולם ורבותינו אמרו (קנים פ"א מ"א) אי זהו נדר האומר הרי עלי עולה נדבה האומר הרי זו עולה ומה בין נדר לנדבה נדר מת או נגנב חייב באחריותו וכו' להגיד החלוק שביניהם כי דרך הנודרים בצרתם לאמר אם יהיה אלהים עמדי בזה עלי לעשות עולה או זבח וזה לא יקרא נדבה סתם ואשר יפרישו ויתן מיד הוא נדבה כי בעת המתן נדבה רוחו אותו והנה אמר הכתוב כי בין שיקריב עולה או שלמים אשר נדר על צרתו או שיקריב אותם בנדבת רוחו יהיה תמים אולי נחשוב כי הנדר ראוי להיותו תמים יותר מן הנדבה וזה טעם הכתוב: