פרשנות מצטטת על יונה א:יד

בקנאו את קנאתי. בנקמו את נקמתי בקצפו את הקצף שהיה לי לקצוף כל לשון קנאה הוא המתחרה לנקום נקמת דבר (רש"י), אמנם להרחיק מדות מגונות כאלה ממנו ית', יש לפרש לשון קנאה בו ית' ע"ד אחרת, והוא, מצאנו שדמו הנביאים תערובות הרשעים עם הכשרים לתערובות סיג עם הכסף, וכן כליון הרשעים מבין כשרים קראו הנביאים בד"מ לשון צירוף, כמו שיטוהר ויזוקק הכסף ע"י הסרת הסיג והפסולת ממנו כן בביעור וכליון הרשעים מבין הכשרים הם נשארים טהורים וזקוקים, בל ילמדו ממעשיהם הרעים. מזה אמר (ישעיהו א׳:כ״ה) ואצרוף כבור סגיך כלומר אכלה ממך המורדים והפושעים, וכן (זכריה י״ג:ט׳) וצרפתים כצרוף את הכסף, ובדרך כלל על הסרת בלתי ראויים מבין הראויים אמר (שופטים ז׳:ד׳) ואצרפנו לך שם, והוא דמיון אמתי, כי כמו שהמצרף בהסרת הסיג והפסולת אין עיקר כוונתו לאבדו מצד עצמו כ"א אמנם רק ליציאת הכסף טהור ומזוקק, ככה אין תכלית כוונתו ית' באבוד הרשעים מצד עצמם לנקום בהם כ"א אמנם תכלית המכוון ממנו ית' הוא לבערם מן העולם בל ירשיעו את אחרים ופשתה צרעת מחשבותיהם הרעות גם באחרים ויבחרו בדרכיהם הרעים, וכן העונשים הבאים על האדם אינם מצד הנקמה חלילה כ"א לטהרו ולצרפו בל יוסיף להרשיע, ומזה אמר (משלי י״ז:ג׳) מצרף לכסף וכור לזהב ובוחן לבות ה' ר"ל כל כוונתו ית' ביסוריו הוא לבחון הלב ולברר אותו להיות טהור ונקי מכל חטא בל תשרש ותתפשט בו הרע יותר, כדמיון צירוף הכסף והזהב, שאינו בעבור הסיג והפסולת מצד עצמו רק מבחינת הכסף והזהב, וכענין שאמר (איוב כ״ג:י׳) בחנני כזהב אצא. והנה שם צורף מתורגם בארמי קנאה, ויתנהו לצורף מתורגם ויהבי' לקנאה, וכן הצורף בזהב יקרענו (ע' ערך קן) והיא מלה עברית, כי (בדה"א ב' נ"ה) הה הקינים פירש"י הם הצורפים, ע"ש. ואפשר שמענין זה אמר (יחזקאל ח׳:ג׳) סמל הקנאה פי' פסל שעשהו הצורף, והוסיף המקנה ר"ל המכעיס והוא לשון הנופל על לשון. ויתכן שעל כוונה זו אמר (יואל ב׳:י״ח-י״ט) ויקנא ה' לארצו ויחמול על עמו, ענין ויקנא לארצו ישער את הארץ שהיא כבר מזוקק ומצורף מחלאת העונשים וראוי לרחמים ולחמלה, ולזה תיב"ע שם ויקנא לארצו ויחס על עמי' (ע"ש רש"י), ומזה יש לבאר מלת קנאה הנאמר ממנו ית' (ישעיה ט"ו), כי אחר שדבר מתשועת הצדיקים אחר מפלת הרשעים, חתם ואמר. קנאת ה"צ תעשה זאת, ירצה להיותו ית' מתלבש במדת הקנאה שהוא לצרף ולטהר את הצדיקים לבלי היות תקומה לרשעים ביניהם. (ויונתן בן עוזיאל הבין לשון קנאה כבשאר מקומות ענין כעס וחמה, ולכן שינה בתרגומו לתרגם במימרא דה' צבאות תתעביד דא), ויש להבין בד"ז לשון וקנא את אשתו (הנאמר בפ' סוטה) שהוא לרז"ל ענין התראה, שמתרה לה בפני עדים אל תסתרי עם איש פלוני, כי כוונת האיש שתהיה האשה טהורה ונקיה מכל חשד, זקוקה וצרופה מלהבאיש ריחה בהסתרה במסתרים עם איש אחר, כי בזה תוריד כבודה ותוציא לעז על בניה, ויהיה וקנא את אשתו, רוצה לצרף אשתו להסיר ממנה חלאת וסיג החשד (ריין, פערדאכטסלאָס ערהאלטען); ואפשר שמזה הענין הוא לשון קנאה הנאמר ברחל (בויצא) ותקנא רחל באחותה וכמ"ש רז"ל קנאה במעשים הטובים, אמרה לולא שצדקה ממני לא זכתה לבנים, כלומר ייחסה לאחותה זכוך וטוהר המעשים יותר ממנה, כי עלתה עלי' בפעולותי' המזוקקים וצרופים ביותר, אשר מסבתם זכתה לפרי בטן, ואת נפשה האשימה הצדקת שבעונה לא זכתה לבנים, לכן בקשה מיעקב לתת לה בנים משפחתה תחתיה, שהוא היה המובן במאמרה תחלה הבה לי בנים (עמש"ש); וכן משה למדת ענותנותו הגדולה לא שיער בנפשו היותו זוכה אל הנבואה מצד מעשיו, רק החזיק את כל אדם מישראל ראוי למעלה זו, לכן באמור לו יהושע לכלוא את אלדד ומידד במחנה השיב אליו. המקנא אתה לי, כלומר התחשוב לייחס לי לבד זכוך וטוהר המעשים, עד שמצד זקוק וצירוף פעולותי אני ראוי לנבואה. וכן כאן במעשה זמרי היתה ממדתו ית' לכלות הרשע הזה ולבערו מן העולם לבלי תתפשט ארס תאות הזנות לכלל ישראל, הנה ביעור הרשע הלזה כדי להחזיק כלל האומה בטהרת הזיקוק והצירוף קרא. קנאתי, ר"ל הצירוף שהיה ראוי לעשות מצדי, על זה אמר בקנאו את קנאתי בתוכם. הוא הגדיל לעשות הצירוף לטהר את ישראל מה שהיה מוטל עלי לעשות. ולפי המבואר בזה יהיה שם קנא דומה לשאר שמות המתהפכות כמו כבש כשב שמלה שלמה. כן קנא נקא, כי מצאנו עמר נקא (דניאל ז') וכן (יונה א׳:י״ד, יואל ד׳:י״ט) דם נקיא נכתב באל"ף:

135-137. משם ר' נתן אמרו נתחייבו ישראל כלייה שחינפו לאגריפס המלך. במשנתנו ספ"ז: אגריפס המלך עמד וקבל וקרא וכו', וכשהגיע ללא תוכל לתת עליך איש נכרי זלגו עיניו דמעות. אמרו לו אל תתירא, אגריפס, אחינו אתה, אחינו אתה. ובבבלי שם מ"א ב': תנא משמיה דר' נתן באותה שעה נתחייבו שונאי ישראל כלייה שהחניפו לו לאגריפס. ובירושלמי בסוף פירקין, כ"ב ע"א: תני ר' חנינה בן גמליאל אומר הרבה חללים נפלו באותו היום שהחניפו לו.
ונחלקו חכמי ישראל האחרונים באיזה אגריפס דברו כאן: יש מהם שאמרו שהכוונה לאגריפס הראשון, ומהם שטענו שהכוונה לאגריפס השני שחי בזמן חורבן הבית, עיין סיכום דבריהם אצל ביכלר בספרו Die Priester und der Cultus, עמ' 11 ואילך.¹¹ובעברית "הכהנים ועבודתם", עמ' 12 ואילך. ומהרי"ן אפשטין במבואות לספרות התנאים, עמ' 399, הסכים להכרעת ביכלר שהמדובר הוא באגריפס השני, וביכלר מביא שתי "הוכחות" לדבריו. הוא מעתיק את התוספתא שלנו בנוסח שלהלן: אותו היום היו הכהנים וכו', בו ביום ראה ר' טרפון חיגר וכו' משם ראה ר' טרפון חיגר עומד ומריע בחצוצרת. משם נתחייבו ישראל כלייה וכו', ומסיים: הרי שאגריפס קרא בפרשת המלך בו ביום שראה ר' טרפון את הכהן החיגר וכו'. אין לדברים אילו שום יסוד, משום שהעובדא של ר' טרפון אינה מתייחסת כלל לקריאת אגריפס המלך, אלא לקריאת המלך בפרשת הקהל בכלל, ואותו היום פירושו היום שהיה המלך קורא בו פרשת הקהל. ואשר לסיום התוספתא הרי הנוסח של ביכלר אינו קיים אלא בדמיון, וכל הנוסחאות שוות: חגר תוקע במקדש. משם ר' נתן אמרו¹²ביכלר דלג על המלים "ר' נתן אמרו". נתחייבו ישראל וכו', ומאמר זה אין לו כלל קשר למעשה ר' טרפון, אלא למשנתנו, כפי שמוכח מן הירושלמי ומן הבבלי. ואשר להוכחה השנייה שלו הרי ביכלר מקבל את דברי ר' חנינא בן גמליאל בירושלמי הנ"ל באופן מלולי, והיינו שבאותו היום שהחניפו לו נפלו הרבה חללים, וממילא יש להניח שהכוונה לאגריפס השני שבזמנו היו מרידות ועונשים. והוא מסיק שם: שברור למעלה מכל ספק שהכוונה לאגריפס השני. וכבר ראינו שהראייה הראשונה שלו אינה כלום, ואף מאמרו של ר"ח בן גמליאל, כנראה, אינה אלא מליצה בעלמא על דרך הכתוב במשלי ז', כ"ו: כי רבים חללים הפילה וכו', ואף לפנינו הכוונה שהחניפה של אותו היום (בבבלי: באותה שעה נתחייבו) הפילה הרבה חללים, והרבה חללים נפלו "באותו היום", פירושו: בגלל (עיין יונה א', י"ד) אותו היום, והוא הוא שגרם לשונאי ישראל את הצרות הבאות, ואין בין דברי ר' נתן שבתוספתא ודברי ר"ח בן גמליאל בירושלמי אלא שינוי בסיגנון גרידא, והוא על דרך האגדה שבאותה שעה נגזרה הגזירה. ועיין בבלי שבת נ"ו ב' (פעמיים) ועוד. מתקבלת, איפוא, הדעה של הופמן ואחרים שהכוונה במשנתנו לאגריפס הראשון שהיה הרבה יותר קרוב ליהדות הפרושים מאשר אגריפס השני, עיי"ש בספרו של ביכלר הנ"ל.

דם נקיא. נכתב באל"ף על פי המסורת וכן ואל תתן עלינו דם נקיא דיונה והם מן י"ב מילין דכתיבין אל"ף בסוף תיבותא ולא קרינן וסימן נמסר במ"ג פרשת שלח ודניאל ג':