וַיִּתְפַּלֵּ֣ל יוֹנָ֔ה אֶל־יְהוָ֖ה אֱלֹהָ֑יו מִמְּעֵ֖י הַדָּגָֽה׃
רבנו בחיי
וכבר ידעת מאמר חכמי האמת האבות הן הן המרכבה, ואין מרכבה פחותה מארבעה ואין קורין אבות אלא לשלשה שהרי הש"י קרא את עצמו אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב ולא מצינו כן בשאר נביאים שיאמר אלהי משה אלהי יונה, אע"פ שמצינו (שמות ל״ב:י״א) ויחל משה את פני ה' אלהיו, וכן ביונה (יונה ב׳:ב׳) ויתפלל יונה אל ה' אלהיו, מכל מקום לא ייחד הקב"ה שמו עליהם שיקרא אלהי פלוני כי אם על אברהם יצחק ויעקב. אבל מצינו זה בדוד הוא שכתוב (מלכים ב כ׳:ה׳) אלהי דוד אביך.
ריטב"א
והא דתנן רבי יהודה או׳ לא היה צריך זכרונות אין פירושו כפשטו שאינו צריך לכך אבל אם רצה לאומרן רשאי שהרי אמר בטעם דבריו שאין אומרים אותה אלא בר״ה ובי״ה של יובל ובשע׳ מלחמה אבל רבי יהודה תפס במשנה לשון קצר שאין אומרים זכרונות ושופרות בתעניות אלו ואם נפשך לומר כדי להאריך בפסוקי׳ בברכות הללו כמו בשאר ברכות אינך צריך לומר זכרונות ושופרות שהרי א״א לומר תחתיהן בתעניות של גשמים רעב כי יהיה בארץ דבר כי יהיה וכו׳ אשר היה דבר י״י אל ירמיהו על דברי הבצרות וה״ה בשאר צרות שיאמר פסוקים של נביאים מאותו ענין ואומר חותמיהן ולית הלכתא כרבי יהוד׳ דיחידאה הוא. אבל הרמב״ם ז״ל כתב בפי׳ המשנ׳ הלכה כרבי יהודה ובחבור שלו כתב ואומר זכרונות ושופרות מעין הצרה ונ״ל שדעת רבי׳ ז״ל דרבי יהודה לפרושי אתא כי מה ששנינו בסדר הברכות שאומר זכרונות אמת הוא שנהגו בכך אבל לא היה צריך ולא אמר אינו צריך נראה שנוהג היה ש״צ לומר אבל לא היה צריך לכך כנ״ל ואפי׳ רבי יהוד׳ לא פליג אלא בתעניות של גשמים אבל בשאר צרות מודה דהיינו שעת מלחמה אלא דנקט לישנא דקר׳ וכי תבאו מלחמה בארצכם וכו׳ והוא כלל לשאר צרות ג״כ יש ברכות והתרעות בסדר ר״ה לדברי הכל ושלא כדעת רבי׳ ועוד נחלקו רבי יהודה וחכמים כדאי׳ במתניתא של דברי חכמים שאמרו שעל הברכות הללו בא׳ אומר תקעו ובא׳ אומר הריעו אין בכל ברכה א׳ מהן אלא תקיעה או תרועה בא׳ תוקעים ובא׳ מריעי׳ ומתחיל בתקיע׳ ומסיים בתקיעה ונמצאו תרועות והטעם לפי שאין לנו לעשות תקיעה ותרועה ותקיעה אלא בר״ה ובי״ה שכתוב בהן ג׳ תרועו׳ וכל א׳ מהן פשוטה לפניה ופשוטה לאחריה וכדילפי התם בקראי אבל בתעניות לא למדנו זה אלא שאמר הכתוב והרעותם בחצוצרות כדי להעלות תפלה בתרועה ובכל דהו סגי בין בתקיעה בין בתרועה ואף מה שאנו עומדים לתקוע בר״ה על סדר הברכות אינו לצאת ידי חובה אלא תפל׳ בתרוע׳ כמו שבררנו במקומה בראיות בס״ד ורבי יהודה בעי הכא בכל ברכה וברכ׳ תקיעה תרוע׳ ותקיעה ולא מפני חיוב ג׳ קולו׳ מנא ליה בתעניות אלא דאיהו אזיל לטעמיה דסבר תקיעה ותרועה ותקיעה א׳ היא ואין להפסיק בהם וביניהן ששלשתן קול א׳ כדאיתא בפרק החליל והדבר ידוע שאין הלכ׳ כמותו כדאי׳ התם וכדמוכח בר״ה ששנינו סדר תקיעו׳ ג׳ של ג׳ ג׳ אלמא תקיעה תרועה ותקיעה ג׳ קולות הן והיינו כרבנן והכי קרינן להו בכל דוכתא ט׳ תקיעות נמצאת אומר שלדברי חכמים בא׳ תוקעי׳ בלבד ובא׳ מריעי׳ מפני הספק שיש בתרוע׳ כדא״ר אבהו במס׳ ר״ה כשיש לו להריע עושה ג׳ שברי׳ ותרועה ונמצ׳ שבוש במקצ׳ נסחאו׳ שגורסי׳ בברייתא כדברי רבי יהודה על הראשונה תוקעי׳ ומריעין ותוקעין ועל השניה מריעי׳ ותוקעין ומריעי׳ ועל הסדר הזה בכלן בא׳ מהן תרועה בין שתי תקיעות ובשנייה תקיעה בין שתי תרועו׳ וזה גרסת הרמב״ם ז״ל וזה אינו נכון כי למה רבי יהודה להרבות בתרועות כ״כ כי בתרועה הוא שמצינו שצריך פשוטה לפניה ולאחריה אבל היכן מצינו לתקיעת שתהא תרועה לפניה ותרועה לאחריה כ״ש דאיהו סבר דתקיעה ותרועה ותקיע׳ א׳ היא וקול א׳ הוא תחלתו וסופו פשוט ונשבר באמצע ולמה יהפך עכשיו תקיעו׳ לתרועו׳ ומנין לנו שנוי קול זה ונראה שיצא להם שבוש זה בנסחאות אלו לפי שבא׳ אומר תקעו ובא׳ אומר הריעו ונראה להם כי באותה שאומרי׳ הריעו מתחילי׳ בתרועה וזה אינו אלא בא׳ מאריך בתקיעו׳ ומקצר בתרוע׳ ובשנית מאריך בתרוע׳ ומקצר בתקיעו׳ כי אין חובה בתעניות שתהא שיעור תרועה כתקיעה שאין הכוונה אלא להעלות תפלה בתרועה או בתקיעה ואין מדקדקי׳ בזה בדיני השופר ודיני התקיעות של ר״ה ובעיקר נסחאות לא נמצא בדברי רבי יהודה אלא שגורס בכל א׳ מהן ותוקעים ומריעין ותוקעי׳ גם יש מן החכמים שסבורין שסדר התקיעות לדברי רבי יהודה שה״ה לדברי חכמים ולא נחלקו בזה כלל ופסקו כן בהלכותיהן כי באחד תוקעים ומריעין ותוקעים ובא׳ מריעי׳ ותוקעי׳ ומריעין וכן כתב הרמב״ם ז״ל וזה אינו נכון לפי שאין לנו תר״ת ולא תש״ת ולא תשר״ת אלא בר״ה מגזרת הכתוב ואלו היה לנו חיוב בתעניות לתקיע׳ ותרועה ותקיעה היה לנו לעשות תשר״ת תש״ת תר״ת מפני הספק כמו בר״ה כי מנין נתברר לנו הספק לעשות תר״ת בכל א׳ אלא ודאי מה שכתבנו עיקר שאין לדברי חכמים אלא בא׳ תוקעי׳ ובא׳ מריעין בלבד ולפי שסדר תקיעות בר״ה וי״ה של יובל התרועה בין התקיעות גם בז׳ תקיעות אלו מתחילין בראשונה בתקיעה ובשניה תרועות ובג׳ תקיע׳ וכן על סדר זה ונמצאת התרועה בפשוטה לפניה ופשוטה לאחריה שהפסקת ברכות אינה הפסקה כענין זה אף בר״ה ואין הפסק חשוב ביניה׳ אלא בקול כדאמרי שמעת׳ ט׳ תקיעות בט׳ שעות ביום יצא וכדכתיבנא הת׳ בס״ד וכ״ש בכאן שאין לנו חיוב בזה כלל וזה מבואר יפה למי שמודה על האמת אלא שלא נהגו מה שאומר זוכר הנשכחו׳ בברכת מי שענה את אבותינו על ים סוף לפי שהיו ישראל נשכחים במצרים וזכר׳ אחר היאוש כדכת׳ וישמע אלהים את נאקתם ויזכור אלהים את בריתו ובשופרות ענין יהושע שנענה בשופרות ביריחו ואליהו בהר הכרמל נענה והוא מעין אשא עיני אל ההרים ובשמואל כתיב ויצעק אל י״י וביונה כתב ממעי הדגה ולפי׳ אומר ממעמקים קראתיך י״י וחותם העונה בעת צרה שכן כתוב בו קראתי מצרה לי ובאליהו כתיב תפלה ענני י״י ענני:
רבנו בחיי
אולי נטתה מפני. לולא שנטתה מפני כאשר הרגתיה, הרגתיך ואותה החייתי. מכאן שמתה האתון אחר שדברה, או מטעם המדרש שאומר שלא יהו האמוריים עושים ממנה עבודה זרה, או מטעם שכבר השלימה מנויה כפי מה שנגזר מששת ימי בראשית בין השמשות, כענין שמצינו בדג של יונה שאמר הכתוב (יונה ב) וימן ה' דג גדול לבלוע את יונה, וטעם גדול, בשנים, אע"פ שהיה גדול בגוף היו דגים רבים בים גדולים ממנו, והכוונה בלשון וימן שמנהו לכך מששת ימי בראשית, וזהו שאמר לבלוע ולא אמר ויבלע. וכיון שבלעו ועשה מנויו מת הדג כי לא נברא אלא לכך, וזהו ששנה הלשון אחר כך מדג לדגה, דכתיב (שם) ויתפלל יונה אל ה' אלהיו ממעי הדגה, ועל זה אמר מבטן שאול שועתי.