פרשנות מצטטת על יונה ב:ה

אמרתי אך דבר שפתים, כששמעתי שאתה מכין עצמך להתחזק נגדי למלחמה, הייתי אומר אין זה אלא דבר שפתים שאתה מתפאר שלא תפול בידי, אבל הייתי חושב כי לבסוף כשתראה אותי עם כל חילי מתקרב ובא עליך, תכיר טעותך ותתן לי את כל המס אשר אשים עליך, ותפתח לפני שערי כל עריך (וכן פירש רש''י), כי אמנם (הייתי אומר) הלא תדע כי עצה וגבורה צריך למלחמה, ודבר שפתים לא יועיל ועתה על מי בטחת כי עודך מחזיק במרדתך להסגר בעירך? אמרתי, הייתי חושב, ותבא המלה הזחת בתחלת החלק הראשון מן המאמר, ובתחלת החלק השני ממנו מלת עתה או והנה או אך, או אכן, כשהכוונה שהמחשבה הראשונה היתה בטעות ולא תתקיים בפעל, כמו אמרתי כבד אכבדך והנה מנעך ה' מכבוד (במדבר כ''ד י''א), אמור אמרתי ביתך ובית אביך יתהלכו לפני עד עולם, ועתה נאום ה' חלילה לי (ש''א ב' ל'), אמרתי ימים ידברו ורוב שנים יודיעו חכמה, אכן רוח היא באנוש (איוב ל''ב ז' ח'), אני אמרתי אלהים אתם ובני עליון כלכם, אכן כאדם תמותון (תהלים פ"ב ו' ז'), ואני אמרתי לריק יגעתי לתהו והבל כחי כליתי אכן משפטי את ה' (למטה מ''ט ד'), ואני אמרתי נגרשתי מנגד עיניך אך אוסיף להביט אל היכל קדשך (יונה ב' ה'), אמרתי אך תיראי אותי תקחי מוסר וכו' אכן השכימו השחיתו (צפניה ג' ז'), וקרוב לזה אמרתי אפאיהם וכו' לולא כעס אויב אגור וכו'; אף כאן שיעור הכתוב כך הוא. אמרתי אך דבר שפתים הוא שאתה תמרוד בי, כי לא תמרוד בי, כי תדע כי עצה וגבורה למלחמה, ועתה הנה טעיתי כי באמת מרדת בי, עתה א''כ על מי בטחת כי מרדת בי דבר שפתים, דבור של התפארות מן השפה ולחוץ, כמו בכל עצב יהיה מותר ודבר שפתים אך למחסור (משלי י''ד כ''ג), הכוונה, כל זמן שיחוש אדם על דבר וידאג שמא תצא ממנו תקלה ושמא לא יהיה כפי תאוותו, יהיה מותר וריוח לו, לעולם ירויח איזה דבר ע"י דאגתו ופחדו, כי ע''י כן ישים לבו לעשות מעשהו בתבונה והשכל; אבל דבר שפתים אך למחסור, כשאדם מתפאר בדברים שאין בהם ממש, ואומר אין רע ואין פחד, זה לא יגרום לו אלא הפסד עצה וגבורה למלחמה, טעמו צריך עצה וגבורה למלחמה, כמו שוט לסוס ומתג לחמור ושבט לגו כסילים (משלי כ''ו ג'), פחם לגחלים ועצים לאש ואיש מדינים לחרחר ריב (שם שם כ''א), הטעם צריך שוט לסוס וכו', צריך פחם לעשות גחלים וכו'. וכן פירשתי (בה''ע תקפ''ט) מושל באדם, האדם צריך למושל, אבל הצדיק, מושל שלו הוא יראת אלהים.אך דבר שפתים עצה וגבורה למלחמה איננו מאמר אחד, אך שני מאמרים, ובספר מלכים כתוב אמרת, ואינו אלא ט''ס. ורד''ק פירש דבר שפתים על התפלה שהיה חזקיה בוטח בה. ורא"בע פירש העצה והגבורה שלך אינה אלא בדבר שפתים, וקרוב לזה Dathe ואחריו רוז' וגיז' פירשו אני אומר כי אך דבר שפתים כלומר דבר שאין לו קיימא הוא מה שאתה אומר עצה וגבורר יש לי למלחמה; ולפירוש זה מלת אמרתי היא ללא צורך, וחסרה ג"כ מלת לי או לך אחר מלות עצה וגבורה; ורל"בג במלכים פירש אמרתי כי דבר שפתים הוא עצה וגבורה שיתגבר האדם בו למלחמה, שבדברי שפתיו יסיר מעליו הנלחם עמו, ואחר זה יתחזק ויתגבר בעוזריו לעמוד נגדו.

ואשה גרושה מאישה: דע כי מה שהביא רמבמ"ן בהקדמתו אור לנתיבה: התפוח נאכל מראובן, איננו מדרך לה"ק ורעותיה, אבל כשהמדבר יודע מי הוא האוכל יאמר ראובן אכל את התפוח, ואם לא ידע מי הוא האוכל אז יאמר התפוח נאכל (בבנין מורה על קבלת הפעולה) בלי זכרון הפועל, ולפיכך הבנינים המורים על קבלת הפעולה נקראים בנין שלא נזכר שם פועלו, כי המדקדקים הקדמונים יודעים היו שאין דרך לה"ק ורעותיה להזכיר הפועל באבלאטיך, ויודעים היו שאם יאמר אדם (כרם חמד ז' ק') אהוב ממני מאד, יהיה המובן מדבריו: אהוב יותר ממני מאד, ולא יובן כלל שהוא חביב לי מאד. אך ידוע כי מלת מן נאמרת על הסבה הגורמת כמו מחטאת נביאיה איכה ד' י"ג, ועל הדרך הזה אמרו ולא יכרת כל בשר עוד ממי המבול (בראשית ט' יא) והכוונה מפני מי המבול. ועל הדרך הזה אמרו נבלעו מן היין (ישעיה כ"ח ז') והכוונה בסבת היין, לא שהיין הוא הפועל. והראיה מה שכתוב אחריו תעו מן השכר, שבהכרח פירושו בסבת השכר, כי תעו איננו פאסיף, וכן מקשת אסרו (שם כ"ב ג') ענינו שהם כמו אסורים מפחד הקשת, לא שהקשת אוסרת אותם, כי הקשת תכה ותהרוג, ולא תאסור. וגעזעניוס באוצרו (עמוד 803), הביא שני המקראות האלה מישעיה להוכיח מציאות האבלאטיף אחר הפאסיף, ואינו אלא טעות. ועוד הביא לראיה כגבור מתרונן מיין (תהלים ע"ח ס"ה) שהוא מפרש שהיין התגבר עליו (victus a vino), ואף אם יונח כדבריו ששרש רון בא כאן להוראת ההתגברות כמו בלשון ערבי, לא יתכן לשום בעל הלשון ולשום אדם אשר אזנו תבחן הדבור העברי, להבין ממלות מתרונן מיין שהיין התגבר עליו, אבל בהפך ראוי להבין: כגבור המתגבר יותר מן היין, כלומר המתגבר על היין. ועוד הביא החכם הנ"ל עת נשברת מימים במעמקי מים (יחזקאל כ"ז ל"ד), ואמת הוא שהוא מקרא קשה, אבל מכל מקום רחוק הוא עד מאד שיאמר שהים שבר את העיר, והנה למעלה (פסוק כ"ו) כי רוח הקדים שבר אותה בלב ימים, לא שהימים שברו אותה; ועוד מה טעם לומר שנשברה מימים במעמקי מים? לכך אומר אני כי המקרא הזה סתום ואין למדין ממנו. עוד מצאנו כמו חללים שוכבי קבר אשר לא זכרתם עוד והמה מידך נגזרו (תהלים פ"ח ו'), אך אין הכוונה כלל שידך גזרה אותם (e che dalla tua man furono troncati). אבל יגיד עליו רעז (שם ל"א כ"ג) נגרזתי מנגד עיניך, וכן כי נגזר מארץ חיים (ישעיה נ"ג ח'), כי נגזר מבית ה' (דברי הימים ב' כ"ו כ"א), כלם ענין הפרשה וריחוק, ומי"ם מידך היא כמי"ם מנגד עיניך ומארץ חיים ומבית ה', והוראתה על המקום אשר ממנו יהיה הריחוק, והכוונה כתרגום רמבמ"ן וכפירוש ר' יואל ברי"ל שלא ירגישו מכותיך וידך החזקה, או כפירוש געזעניוס שהם רחוקים מעזרתך, וקרוב לזה תרגם הארמי מאפי שכינתך אתפלגון. ודע כי גזר, גרז וגרש אחים הם, ומצאנו (יונה ב' ה') נגרשתי מנגד עיניך בשי"ן, וכן כאן גרושה מאישה, אין המי"ם קושרת הפעול עם הפועל, אבל היא להורות על המקום אשר ממנו יהיה הריחוק, כלומר אשר מופרשת ורחוקה מאישה. עוד מצאנו הנשכחים מני רגל (איוב כ"ח ד'), אך לא הרגל היא השוכחת, אבל הכוונה כפירש ראב"ע שהם נשכחים מפני הרגל, מרוב שדרכו בהם בני אדם, כלומר הנחל יחרב ויבש וידרכו בו בני אדם, עד שלא יוודע מקומו. ואמנם מצאנו מה' מצעדי גבר כוננו (תהלים ל"ז כ"ג), נתנו מרועה אחד (קהלת י"ב י"א), ומצאנו בלשון ארמית בדניאל ועזרא מני שים טעם, עד מני טעמא יתשם; ונראה לי כי כל אלו הם דרך כבוד וגדולה, ולא היתה כוונת המדברים במקראות האלה להבחין בשם הקשור בי"ם בחינת פועֵל ממש, ואין הכוונה ממש לומר שהמלך ישים הדת והחק, ושהאל יכונן מצעדי גבר, אבל כוונת המדברים לומר כי מלפניו יצא הדבר, על דרך מה' יצא הדבר (בראשית כ"ד נ'). מלפניך משפטי יצא (תהלים י"ז ב'), יצא דבר מלכות מלפניו (אסתר א' י"ט), מן קדמי שים טעם (דניאל ו' כ"ז); ולעולה כי כשאין הכוונה לדבר דרך גדולה וכבוד לא יתכן בלה"ק לקשור הפעול עם הפועל במי"ם, ועיין למטה על והארץ תעזב מהם (כ"ו מ"ג), כל חרם אשר יחרם מן האדם (כ"ז כ"ט). והואיל ובא לידנו פסוק מה' מצעדי גבר כוננו אחוה דעתי בו, כי לדעתי ענינו פשוט מאד, והמפרשים הלכו בדרך רחוקה. והנה אחשוב שהמקרא הזה ענינו שוה ממש למה שכתוב במשלי (ט"ז ט') לב אדם יחשב דרכו וה' יכין צעדו, מה שכתוב כאן ודרכו חפץ הוא כנגד לב אדם יחשב דרכו, ולא חסרה הבי"ת כדעת ראב"ע, אבל הכוונה שהאדם הוא בעל בחירה ורצון, והוא החפץ ובוחר דרכו ומחשב בלבו מה שיעשה, אבל השלמת המעשה איננה תלויה בידו, אלא בידי שמים, כי מה' מצעדי גבר כוננו, ואם לא יישר בעיני האלהים הדרך אשר הוא הולך, אז לא יכונו מצעדיו, ולא יוכל להשלים דרכו ולהקים עצתו.

נגרזתי. נכרתתי לשון גרזן הכורת את העץ על שם גזירתו נקרא גרזן כך פי' דונש ומנחם חברו כמו נגרשתי ואין לו דמיון בתורה (סא"א):