וַיַּזְעֵ֗ק וַיֹּ֙אמֶר֙ בְּנִֽינְוֵ֔ה מִטַּ֧עַם הַמֶּ֛לֶךְ וּגְדֹלָ֖יו לֵאמֹ֑ר הָאָדָ֨ם וְהַבְּהֵמָ֜ה הַבָּקָ֣ר וְהַצֹּ֗אן אַֽל־יִטְעֲמוּ֙ מְא֔וּמָה אַ֨ל־יִרְע֔וּ וּמַ֖יִם אַל־יִשְׁתּֽוּ׃
רד"ק
ויגרשהו וילך: היה בסכנה גדולה, ושנה טעמו, שפרושו: דעתו ודברו כמו (יונה ג ז): מטעם המלך, כדי שיתנכר אליהם. או לפי שבראותם אותו, כי היה שוטה ומתהולל לא יחושו עליו ועל גבורתו ולא ימיתוהו; וכיון שגרשהו אכיש ואמר (שמואל א כא טז): הזה יבוא אל ביתי? הודה לאל שהצילהו וחבר זה המזמור. והוא באל"ף בי"ת בראשי הפסוקים זולתי הוא"ו, שהיא באמצע פסוק. ובדרש (שוחר טוב בקצת שנוי): מרוב השמחה ששמח דוד בהנצלו עשה שירה זו באל"ף בי"ת.
אלשיך
הנה נא לנו שני למודים. והנה האחד מהם אחשבה הוא הדבר אשר העביר קול מלך ננוה. באומרו (יונה ג׳:ז׳) ויזעק ויאמר בננוה מטעם המלך וגדוליו לאמר האדם והבהמה כו' אל יטעמו כו' ויתכסו כו' מי יודע ישוב ונחם האלהים וכו'. כי הנה מלת לאמר תראה מיותרת. כי היה די יאמר מטעם המלך וגדולי האדם והבהמה כו' אל יטעמו כו'. ועוד אומרו מי יודע ישוב ונחם כו' כי הלא יראה קוטן אמנה. שמסתפק ואומר מי יודע אם ישוב וינחם האלהים על הרעה. ועוד שהיה לו לקצר ולומר. אולי ישוב. ולא מי יודע שמיחס הספק לאדם אך יאמר הלימוד האחד שכתבנו. והוא כי אין רופא לרפא חולי הנפש כחולה עצמו. כי הוא יודע מורת נפשו. וכל אשר העולה לתקן את אשר עותו. הוא ולא אחר. וגם בידו לשוב ולא ביד זולתו. וז"א הנה מטע' העלך וגדוליו אינו רק לאמר שהאדם והבהמה אל יטעמו כו' ושיתכסו שקי' כו'. ולומר סתם שישובו איש מדרכו כו'. אך אין המלך וגדוליו יודעי'. יצרי מעללי איש לפרט לאיש כמעשהו ולתקן נפשו כ"א האדם עצמו וע"כ מי יודע. כלומר מי מכל בני אדם יודע דרכו הרעה הנזכר. ישוב. כלו' בתשובה כי בו הדבר תלוי. ועי"כ ושב מחרון אפו ולא נאבד. ונכנס בלשון יחיד. לומר כי באיש אחד שישוב עם היותו יחיד אפשר יגן על כלנו שלא נאבד. כי חוטא א' יאבד טובה הרבה. ואולי בבלתי שובו תוכרע כף מאזני העונות ובשובו יכריע כף הזכיות: