וְיִתְכַּסּ֣וּ שַׂקִּ֗ים הָֽאָדָם֙ וְהַבְּהֵמָ֔ה וְיִקְרְא֥וּ אֶל־אֱלֹהִ֖ים בְּחָזְקָ֑ה וְיָשֻׁ֗בוּ אִ֚ישׁ מִדַּרְכּ֣וֹ הָֽרָעָ֔ה וּמִן־הֶחָמָ֖ס אֲשֶׁ֥ר בְּכַפֵּיהֶֽם׃
משנת ארץ ישראל
בספרי המקרא, מן הימים שלפני המלוכה ועד ימי המלוכה ובימים שלאחר חורבן בית ראשון, מסופר רבות על הכרזת תענית, תפילה וקרבנות בשעת צרה. בספר שופטים פרק כ, בסיפור מלחמת שבטי ישראל בשבט בנימין, נאמר: "ויעלו כל בני ישראל וכל העם ויבֹאו בית אל... ויצומו ביום ההוא עד הערב ויעלו עֹלות ושלמים לפני ה' " (פסוק כו). התכנסות וצום של העם המלווה בתפילה עולה אף מן המסופר על מעשי שמואל המקבץ את כל ישראל המצפתה (שמואל א ז א-ה). הנביא ירמיה מוסר בנבואתו: "כי יצֻמו אינני שֹמע אל רִנתם וכי יעלו עֹלה ומנחה אינני רֹצָם" (יד יב). בספר יונה מתואר כיצד המלך נוהג כשנודעת לו הרעה העומדת לבוא על נינוה: "ויזעק ויאמר בנינוה מטעם המלך... האדם והבהמה הבקר והצאן אל יטעמו מאומה... ויתכסו שקים... ויקראו אל אלהים בחזקה" (ג ז-ח). מציאות זו עולה גם ממגילת אסתר (ט לא): "וכאשר קימו על נפשם ועל זרעם דברי הצומות וזעקתם". רבו הפירושים לכתוב5ראו פירושו של אבן עזרא ודבריו של הרמב"ם בהלכות תעניות פ"ה ה"ה. , שהרי אין להניח כי התכוון הכתוב לומר שישראל קיבלו עליהם לדורות דברי צומות וזעקה בימי הפורים, אך על כל פנים יש בכך עדות נוספת לזעקה המצטרפת לצום.
שד"ל
ופעל חמס בכפיהם, הונם ועשרם שהוא בכפיהם (שמחזיקים בו כדבר חביב) הוא פרי החמס שעשו, כטעם ומן החמס אשר בכפיהם (יונה ג' ח').