פרשנות מצטטת על יונה ג:י

זקן שבהן – החכם המוסמך שנשלח מטעם הנשיא. בתלמוד הבבלי מובאת ברייתא: "תנו רבנן: אם יש זקן אומר זקן ואם לאו אומר חכם ואם לאו אומר אדם של צורה" (טז ע"א). ייתכן שהביטוי "זקן" אינו מכוון לחכם אלא לנכבד מקומי, ורק ספרות האמוראים מנסה לתת תפקיד של כבוד לחכמים. מגמה זו ראינו גם לעיל ונסכמה במבוא, אומר לפניהם דברי כיבושים – דברי עידוד ונחמה, דברי חיזוק. הזקן אומר לפניהם דברי תוכחה בטעם ובנחת, דברים משכנעים המביאים לתשובה אמיתית ולהיענות לתפילתם ולבקשתם, כאמור בכתוב שהזקן מביא מספר יונה בספרו על מעשי התשובה של אנשי נינוה: "וירא האלהים את מעשיהם כי שבו מדרכם הרעה" (יונה ג י). מעין דברים אלו אף בתוספתא: "אומר לפניהם דברי כיבושין... וכן הוא אומר ומודה ועוזב ירוחם (משלי כח יג) ואומר נשא לבבינו אל כפים וגו' (איכה ג מא)" (פ"א ה"ח). במדרשי תנאים ואמוראים "דברי כיבושים" אינם דברי תוכחה כדי לייסר את השומעים, אלא דברי פיוס ועידוד¹⁰²כך פירש כראוי י' ווארטבסקי במאמרו דברי כיבושים (לשון המדרשים, עמ' 96-79). . בספרא ויקרא סוף פרשה א (הי"ב, ד ע"ב; מהדורת פינקלשטיין, ב, עמ' 19-18) אנו קוראים: "לאמר – אמור להם דברי כבושים¹⁰³כך ברוב הנוסחאות. , בשבילכם מדבר עימי שכן מצינו שכל שלשים ושמונה שנה שהיו ישראל כמנודים לא היה מדבר עם משה". דברי הכיבושים אינם דברי תוכחה אלא דברים רכים ומעודדים, דברי שבח לישראל שבזכותם ובשבילם המקום מדבר עם משה. מן הספרות המאוחרת נציין לפסיקתא דרב כהנא (זאת הברכה , עמ' 441)¹⁰⁴הדרשה מצויה בערוך, ערך "כבש", כרך ד עמ' קצא. : "וזאת הברכה (דברים לג א) זאת וזאת הן וכיבושיהן לפי שהוא מקנטרן בראשו של ענין מזי רעב ולחומי רשף (שם לב כד) ולפיכך הוא אומר בסופו אשריך ישראל (שם לג כט)". ה"כיבושין" הן תוספת על הברכות, והיא "אשריך ישראל". ספרות האמוראים המדרשית שימרה כמה מדרשות אלו, והם הפכו למעין סוגה ספרותית.

אחינו לא נאמר באנשי נינווה וירא האלהים את שקם ואת תעניתם אלא וירא אלהים את מעשיהם כי שבו מדרכם הרעה – (יונה ג י). המשנה נותנת דוגמה לדברים שהזקן אומר. התוספתא (פ"א ה"ח) מביאה נוסח אחר של דרשה ופסוקים אחרים מדברי הנביאים, ויש בהם בערך אותו רעיון שיש לתקן מעשי עוול ולעשות טוב, ואין להסתפק בצום ותפילה ובגילויים חיצוניים של סגפנות, ובקבלה – בספרי הנביאים, מהוא אומר – הנביא אומר¹⁰⁸בפירוש המיוחס לרש"י מוסבר ההבדל בין צורת הבאת הפסוק מספר יונה, שלא נאמר בו "בקבלה", לבין דרך הבאת הפסוק מספר יואל, שנאמר בו "ובקבלה הוא אומר". מסקנת הדברים היא שכל מקום שמביאים בו את דברי הנביא הפונה לישראל נאמר "ובקבלה", אבל במקום שאין נזכרים בו דברי הנביא הישירים אלא מן המסופר בספרי נביאים – לא נאמר "ובקבלה". הבדיקה בכל ספרות התנאים אינה מאששת את הדברים. לרוב, הדברים שעליהם נאמר "ובקבלה" הם אמנם דברי הנביא או החכם בספרי החכמה, אך לא תמיד הדבר כך (ראו מכילתא, מסכתא דפסחא בא, פרשה י, עמ' 80 ועוד), ומרובים הציטוטים מדברי הנביאים בלי הציון "ובקבלה". : וקרעו לבבכם ואל בגדיכם ושובו אל ה' אלוקיכם וגו' – פסוק הוא ביואל (ב יג), בפרשה המסתיימת בברכות ונחמות. אורך הציטוט שונה בעדי הנוסח השונים, וזו תופעה מוכרת וידועה¹⁰⁹ראו, למשל, בסוף הפרק הקודם; משנה ג בפרק זה, ועוד. .

וינחם ה', כל לשון נחמה הוא שינוי רצון מעצה לעצה שכנגדה, פעם מן הרעה לטובה פעם להפך, וידוע שאין שינוי רצון לפניו ית', כי לא אדם הוא להנחם, אך הענין כך הוא, כל גזירות השם ב"ה והבטחותיו הם על תנאי שהמקבלים יזכו לטובה ההיא ולא ישתנו ממצבם, וכאשר תחול הגזירה על כל פנים בלי שום תנאי אז יתלווה אליה לשון שבועה, או מופת, או לשון עצה, והנה בבריאת העולם גזר הש"ית שיתמידו חקי הבריאה לעולם, ועל זה נאמר בהם כי טוב, וכן גזר על המין האנושי שיפרה וירבה ויכבוש את הארץ, וכל זה היה על תנאי אם ישמרו בני האדם המצות המדעיות, ויתרחקו מן החמס ומן העריות, וידע השם מתחלה שישחיתו את דרכם ויתחייבו כליה, ולכן לא נשבע הגזירות האלה בזמן הבריאה, אבל נשבע עליהם אחר המבול לנח, ומזה נבין שפורענות המבול לא היה שינוי רצון אצלו ית' אלא שינוי מצב המקבלים, שברוע מעלליהם לא זכו עוד לטובות ההמה שהבטיחם ה' עליהם בתחילת הבריאה, אבל לפי שלא גילה ה' סוד זה לאדם כשברך אותו ואמר פרו ורבו, נדמה לנו כאילו נחם ה' ממה שאמר, וכן היה הענין בנבואת נינוה שידע השם מתחילה שלא תחול הגזירה, אלא שהעלים סודו מן הנביא ולכן כשנשתנה מצב המקבלים כתוב וינחם האלהים (יונה ג' י'), לכי שאנשי נינוה עשו תשובה, וכן קרה בנסיון העקידה כמו שנפרש שם, וכן אמר הנביא רגע אדבר על גוי ועל ממלכה וגו' ונחמתי על הרעה (ירמיה י"ח ז'), ופירש גם, שהוא כשישתנה מצב המקבלים: