פרשנות מצטטת על יונה ד:ב

וזכר את בוראיך וגו׳. וזכור את בוראיך בימי בחורותיך – עד דחילך עלך, עד אשר לא יבאו ימי הרעה – אלו ימי היסורין, והגיעו שנים אשר תאמר אין לי בהם חפץ – אלו ימי הזקנה ^במפרש הלשון עד אשר כמו בעוד אשר וגו', וכן כונת הלשון (יונה ד׳:ב׳) הלא זה דברי עד היותי על אדמתי, שפירושו בעוד היותי על אדמתי. ויש גירסא להיפך מאשר כתוב כאן, עד אשר לא יבאו ימי הרעה אלו ימי הזקנה, והגיעו שנים אשר תאמר אין לי בהם חפץ אלו ימי היסורין, אבל כפי שהעתקנו נראה עיקר, יען דימי הזקנה אי אפשר לכנות בשם רעה ורק שאין בהם חפץ, מפני כי בטלה בהם כל תענוגות עוה"ז וכמו שאמר ברזילי הגלעדי (ש"ב י"ט ל"ו) בן שמונים שנה אנכי היום אם יטעם עבדך את אשר אוכל ואת אשר אשתה אם אשמע עוד בקול שרים ושרות, והיינו חיים שאין בהם חפץ. ותכלית כונת הדרשה, כי לא תדחה לקיים מצות הבורא אז כשתבא לעת זקנה, יען כי אז אין כל נסיון בזה, אחרי שחשק וחמודות החיים כבר עברו, אלא בימי בחורותיך בעוד שחילך עלך וחשקך בחיים אז תבליג על יצרך ותשמע בקול ה'. .
(מ"ר)

אמ' להם הא לוי וכו'. בכי"ע: הַא לְוו וכו'. ובד ובכי"ל: הללו וכו'. ועיין להלן, שו' 8 ומש"ש, ועיין בסוף מכילתין סהכ"ג ומש"ש. ובבבלי ל"ח א': הא לאיי וכו', ועיין רש"י שם. אבל בכי"מ ובראשונים (עיין דק"ס, עמ' 141, הערה פ'): הא לאו וכו'. ובירושלמי: הווי וכו'. ואין חילוק בין הגירסאות, והא לוי, הא לאיי פירושו "הלוא היא" שאמרתי. והא לאו פירושו הלא הוא דברי, וכלשון הכתוב (יונה ד', ב'): הלוא זה דברי.

(ג) שלחו לירושלים כו' עשה כרוב חסדיו ונחם על הרעה ולא חרבה. נראה דדרש מ"ש (יונה ד) הלא זה דבר עד היותי על אדמתי וגו' כי ידעתי כי אתה וגו' ורב חסד ונחם על הרעה, דפי' על אדמתי הוא אדמת הקודש ירושלים, ור"ל ממה שדברתי בשמך להתנבא על ירושלים וכשעשו תשובה לא עמדו דברי, ידעתי אני כי אתה רב חסד ונחם על הרעה (וי"ל ג"כ לשון ידעתי כמ"ש בסנהדרין ספ"ט (פט:)דאי הדרי בהו משמיא מודעי להו לכולהו נביאי, רק בנינוה לא הודיעהו ליונה תחלה ע"ש, אבל בירושלים הודיעוהו ליונה תחלה, וז"ש ידעתי):