פרשנות מצטטת על יחזקאל א:א

ויהי מקץ. לא פירש הכתוב תחלת זה החשבון וכן "ויהי מקץ ארבעים שנה" (ש"ב טו ז) וכן "ובעוד ששים וחמש שנה" (ישעי' ז ח), וכן "ויהי בשלשים שנה" (יחז' א א), ויתכן להיות שזה החשבון ליציאת שר המשקים מבית הסהר או לשבת יוסף שם

בארץ מצרים. חוץ לכרך לפי שהיתה מלאה גלולים כי לא אמר הכתוב בעיר מצרים וכן הזכיר משה כצאתי את העיר ולא התפלל בעיר. ומה ששרתה שכינה בארץ מצרים דרשו רז"ל להודיעך שעד שלא נבחרה ארץ ישראל היו כל הארצות כשרות לדבור משנבחרה ארץ ישראל נפסלו כל הארצות לדבור, עד שלא נבחרה ירושלים היתה כל ארץ ישראל כשרה לדבור משנבחרה ירושלים נפסלה כל ארץ ישראל לדבור, עד שלא נבחר בית עולמים היתה ירושלים כשרה לדבור משנבחר בית עולמים יצתה ירושלים הוא שכתוב (תהילים קל״ב:י״ד) זאת מנוחתי עדי עד, עד שלא נבחר אהרן היו כל ישראל ראוים לכהונה משנבחר אהרן יצאו כל ישראל, עד שלא נבחר דוד היו כל ישראל ראוים למלכות שנאמר (שמות י״ט:ו׳) ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגו' משנבחר דוד יצאו כל ישראל, ואף בחוצה לארץ לא היה הדבור נדבק אלא במקום טהור או על הנהר שנאמר (דניאל ח׳:ב׳) ואני הייתי על אובל אולי, וכתיב (שם י) ואני הייתי על יד הנהר הגדול הוא חדקל, וכתיב (יחזקאל א׳:א׳) ואני בתוך הגולה על נהר כבר.

וכבר כתבתי בסדר ויהי בשלח שהארון הזה שעשה בצלאל נגנז שם בביהמ"ק עם צנצנת המן ושאר הדברים, ויאשיה המלך צוה לגנזם תחת מחילות ההיכל. והסבה ליאשיהו שגנז הארון יותר משאר כלי הקדש לשני ענינים, האחד לעילוי קדושתו שאין לך מקודש ומעולה בכל הכלים כמוהו, וכשם שהוא קודם לכלן במעשה כך הוא מקודש מכלן, שהוא דוגמא לכסא הכבוד ומעון לשכינה, והשכינה דבקה לעולם עם הארון, ולכך בבית שני לא היה בו ארון, וכשחסר ארון חסרה שכינה, ולפי שהיה יאשיהו יודע שהבית עתיד ליחרב ע"י נבוכדנצר, והנביאים שבימיו מתנבאין וצווחין כן, והיה דבר ברור אצלו שכל הכלים יגלו לבבל, לפיכך חס על כבוד הארון לעלויו ורצה לגנזו. והשני, שראה בארון סימן הנסיעה והוא שהבדים שהאריכו בימי שלמה נתקצרו בימיו וחזרו לאותה מדה שהיו בימי משה, וכשהיו ישראל נכנסין במקדש והיו רואין הפרוכת ושני בדי הארון היו ראשיהן נראין מחוץ לפרוכת כשני דדי אשה שנראין מתחת בגדיה, ועל שני בדין אלו הזכיר שלמה ע"ה (שיר השירים ד׳:ה׳) שני שדיך כשני עפרים וגו', וכשנתקצרו עתה בימי יאשיהו וחזרו כלפי פנים היו ישראל נכנסין ולא היו רואין אותן יוצאין ובולטין מן הפרוכת כמנהג, לפי שחזרו לאותה מדה שהיו בימי משה, והכיר יאשיהו בזה שהארון מזומן לנסיעה ומתכנס והולך. ועוד ראה כשנכנס חלקיה הכהן לעבוד עבודה בהיכל שמצא שם ספר תורה שהוא מצד הארון ברית ה' שיצא לתוך ההיכל, והכיר בזה שזה אות לגלות ולחורבן ביהמ"ק. וזה שתרגם יונתן (יחזקאל א׳:א׳) ויהי בשלשים שנה, והוה בתלתין שנין בזמן דאשכח חלקיה כהנא רבא ספרא דאורייתא בבי מקדשא בעזרתא תחות אולמא בפלגות ליליא בתר מעלני סהרא בימי יאשיהו בן אמון. ומתוך שראה סימנין אלו ראה לגנזו. והא למדת שעיקר הקדושה לארון זה של בצלאל היה, לא לארון שעשה משה לשעה, ועל ארון זה של בצלאל אמרו רז"ל במסכת עירובין פרק הדר, כל זמן שארון ושכינה שלא במקומן ישראל אסורין בתשמיש המטה. שאם תאמר על ארון שעשה משה שהיה יוצא עמהם במלחמותיהן, היאך אפשר לומר כן, דשבעה חדשים שישב הארון בשדה פלשתים שיהיו ישראל אסורין בתשמיש המטה ונמנעים מפריה ורביה וכן דוד שאמר לאוריה (שמואל ב י״א:ח׳) רד לביתך, אלא על ארון של בצלאל אמרו כן שהוא עיקר הקדושה משא"כ בארון של משה שאין קדושתו כל כך.