פרשנות מצטטת על יחזקאל א:יג

אמנם דמות כו'. הנה הרב עשה בענין הדמות שני מובנים, א' מהם הוא על התאר המקרי המושג לחושים, והב' על ענין הדברים ועצמותיהם. אבל במובן הא' לא הביא פסוקים כמנהגו בשאר השתופים, ואמר לבד אמנם דמות שם מן דמה, והסבה שלא פי' בו עוד לפי שהדמיון הוא סוג מסוגי האיכות דומה ובלתי דומה והוא מקרה, ולכן לא נצטרך להביא עליו פסוקים כי הוא דבר מבואר, והביאם במובן הב'. ואמר עוד, וכן כל עץ בגן אלהים לא דמה אליו ביפיו דמיון בענין היופי ר"ל שעם היות שאמר הכתוב לא דמה אליו ביפיו (יחזקאל ל"א ח') אין ראוי שיובן בו על היופי והתאר הגשמי, לפי שהפסוק הוא ביחזקאל נאמר על אשור ועל פרעה, ואיך ימשל וידמה אותם לארז אשר בלבנון, בתואר המקרי, כי אם בענין היופי ר"ל לא ביופי עצמן כי אם בענינם. וכן נאמר דמות הכסא (שם א' כ"ו) אחרי שהביא הרב לענין הדמוי שיאמר על הדברים הנפשיים כפי הטבע, הביא אחרי כן פסוקים מענין הדמיון שיאמר בנבואה. והוא אמרו: וכן נאמר דמות כסא שיורה על ההתנשאות והמעלה להיות האל ית' מניע גלגל ערבות, ולזה יתאר לו בכסא, וכן הביא דמות החיות (שם א' י"ג) ואמר שהוא דמות בענין, ירצה שהגלגלים הם חיים משכילים ומפני ההדמות הזה בחיות וההשכלה דמה אותם בחיות. וכאשר יוחד האדם בענין שהוא זר בו, כוונת הרב כמו שאמרתי, שעם היות שההבדל העצמי אשר למין האדם הוא היותו מדבר, ר"ל היות לו כח על הדבור והוא משיג במחשבה ועיון, ונקרא זה בגדר הנפש שלמות ראשון, הנה לא נאמר בו מזה הצד שהוא בצלם אלהים כי אם מפאת שלמותו האחרון והיא ההשגה והדבקות בפעל, ומזה נדע שהרב יסבור שהנפש היא ההכנה כדעת אלכסנדר וכמו שאמרו עוד בשתוף נפש בפ' מ"ב ובפ' ס"ט בשתוף רכב. ולפי שהשכלת האדם וידיעתו לא תדמה ולא תיוחס לידיעת האל והשכלתו, אמר הרב בכאן; שהדבר אשר בו ידמה השכלתנו להשכלתו ית' הוא שהשכלתנו לא ישתמש בה חוש ולא יד ורגל, כמו שהשגת הבורא אינה ג"כ בחוש ולא בכלי, וזה אמרו וכאשר יוחד האדם בענין שהוא זר בו מאד וכו' והיא ההשגה השכלית ר"ל השגה בפעל, אשר לא ישתמש בה חוש ר"ל בעת ההשגה, עם היות שיקדם אליה השתמשות החושים והשגתם הנה יהיה מזה הצד דומה להשגת הבורא אשר אינה בכלי, ר"ל לא שהשגתנו תדמה להשגתו כי אם מצד אשר אינה בכלי, באותו דבר לבד ידמו, ולזה אמר הרב ואם אינו דמיון באמת ר"ל שהוא דמיון בשלילה לא בחיוב. והנה אמר הרב ונאמר באדם מפני זה הענין לאמר שעם היות שכפי האמת אין הבחינה כי אם בשלילות, כמו שאמרתי, הנה בהעברה וכפי המפורסם יאמר באדם שמפני השכל האלהי המדובק בו הוא בצלם אלהים, והכוונה כלה איך שיהיה שהש"י אינו גשם ובעל תמורה ולא תמונה. והעולה מזה שהרב יפרש מלת צלם שיאמר לבד בצורה המיחדת המין או שיהיה שם משותף כמו שזכר:

וידבר יי' אל משה במדבר סיני באוהל מועד וגו'. נתעוררו רבותינו ז"ל בספר הזוהר [במדבר קי"ז א'] על אמרו במדבר סיני באהל מועד וכו' למה הוצרך לכל הביאורים האלו. כי לא דבר רק הוא אמר שם עלמא לא אשתלים עד דקבילו ישראל אורייתא בטורא דסיני ואיתוקם משכנא. <תרגום - העולם לא נשלם עד שקבלו ישראל תורה בהר סיני והוקם המשכן>. כדין אתקיימו עלמין ואיתבסמו עלאין ותתאין. <אז נתקימו העולמות ונתבשמו עליונים ותחתונים>. כיון דאורייתא ומשכנא אתקיימו בעא קודשא בריך היא למיפקד מילוי דאורייתא. <כיון שהוקמו התורה והמשכן רצה הקב"ה לספור חיילות התורה>. כמה חיילין אינון דאורייתא כמה חיילין אינון דמשכנא. <כמה צבאות הם בתורה כמה צבאות הם במשכן>. תא חזי כל מלה דבעי לאתיישבה לדוכתיה לא מתיישבא עד דמדכר בפומא ואתמני עלה. <בוא וראה כל דבר שצריך להתישב במקומו אינו מתישב עד שנזכר בפה ונתמנה עליו>. אוף הכא בעי קודשא בריך הוא למיפקד חיילין דאורייתא וחיילין דמשכנא. <אף כאן רצה הקב"ה לספור חיילות של התורה והחיילות של המשכן>. וכולהו הוו כחד ולא מתפרשא דא מן דא כולהו כגוונא דלעילא. <וכולם הם כאחד ואינם נפרדים זה מזה הכל כעין של מעלה>. דהא אורייתא ומשכנא לא מתפרשי דא מן דא ואזלי כחדא. <שהרי תורה ומשכן אינם נפרדים זה מזה והולכים יחד>. ובגיני כך חייליהון עיילין בחושבנא לאישתמודע גבייהו בר אינון אחרנין דלית להו חושבנא. <ומשום זה צבאותיהם עולים בח??בון שיהיו נודעים אצלם חוץ מאלו האחרים שאין להם חשבון>. ובגיני כך כתיב וידבר יי' אל משה במדבר סיני באהל מועד. <ומשום זה כתוב "וידבר יי' אל משה במדבר סיני באהל מועד">. אי במדבר סיני אמאי באהל מועד ואי באהל מועד אמאי במדבר סיני. <אם במדבר סיני למה אהל מועד ואם באהל מועד למה במדבר סיני (היה מספיק לכתוב רק אחד מהם)>. אלא חד לאורייתא וחד למשכנא. <אלא אחד לתורה ואחד למשכן>. בהאי ובהאי באחד לחדש השני בשנה השנית כולא חד. <ובזה ובזה היו באחד לחדש השני בשנה השנית והכל אחד>. והאי איקרי חדש זיו רמז לההוא ירחא ושתא דשמשא נהיר לסיהרא. <וחדש זה נקרא חדש זיו רמז לחדש ההוא ושנת החמה המאיר ללבנה>. דהא כדין עלמין כולהו אשתכחו בשלימו. <כי אז נמצאים כל העולמות בשלמות>. תא חזי לא אשתכח בהו מניינא בישראל דאיתברכאן ביה בר האי. <בוא וראה לא נמצא מנין בישראל שיתברכו ממנו כמנין הזה>. דהא מניינא לאתברכא הוה. <כי מנין הזה להתברך היה>. מניינא לאשלמא שלימותא דעלמין הוה. <והיה להשלים שלמות העולמות>. ובאתר דברכאן נפקין אתמנון. <ובמקום שהברכות יוצאות ממנו>. דכתיב באחד לחדש השני דאיהו זיוא וברכאן דעלמא דמיניה נפיק זיוא לעלמא. <שכתוב "באחד לחדש השני" שהוא זיו של ברכות העולם שממנו יוצא זיו לעולם>. ועל דא איקרי חדש זיו דזיוא דכולא נפק מיניה. <ועל כן נקרא חדש זיו כי זיו הכל יוצא ממנו>. ועל דא כתיב יברכך יי' מציון וכולא חד מלה. <ועל כן כתוב "יברכך יי' מציון" (ת??לים קלד ג') והכל דבר אחד>. וכתיב כי שם צוה יי' את הברכה חיים עד העולם. <וכתוב "כי שם צוה יי' את הברכה חיים עד העולם" (שם)>. לצאתם מארץ מצרים לאשתמודעא דכד ישראל נפקו ממצרים בחדש הראשון הוה. <"לצאתם מארץ מצרים" מודיענו שכאשר ישראל יצאו מממצרים בחדש הראשון היה>. והנה לפי כוונתם מדבר סיני ואהל מועד הם רמז להקב"ה ולשכינת עוזו. מדבר סיני רמז למדת רחמים כי שם נתנה תורה שבכתב. ואהל מועד רמז למדת הדין הנקראת כך כי היא ביתה ובה שוכן כענין כי אני יי' שוכן בתוך בני ישראל ובאמצעותה הקב"ה מדבר עם הנביאים שנאמר וידבר יי' מאהל מועד לאמר. כי כל מי שמדבר עמו ע"י אהל זה מדבר עמו ותרגום אהל משכנא הוא סוד השכינה. וענין מועד מלשון בית וועד וזימון כלומר שהשי"ת מזומן בו תמיד והוא בית הוועד שלו מלשון ונועדתי לך שם והיא היתה הולכת במשכן לפני מחנה ישראל שנאמר מי זאת עולה מן המדבר כתימרות עשן (שה"ש ד ו') דימה השכינה ההולכת לפני מחנה ישראל לתימרות עשן שהוא מתמר ועולה כך השכינה מתעלה לקבל מן הכחות אשר לפניה ואמר כתימרות עשן כי עיקר קבלתה מן האש הגדולה מקוטרת מור ולבונה מקבלת אצילות ושפע מן המור ולבונה והרמז לזרועות עולם. וקראה זאת כד"א כי מאיש לוקחה זאת ובעבור כי השכינה היתה שרויה בתוכם על כן עשו משכנה כתיקון המרכבה עליונה ותקנו לה ארבע דגלים רמז לארבע מחנות שכינה והסימן מרכבו ארגמ"ן (שה"ש ג י') א'וריאל, ר'פאל, ג'בריאל, מ'יכאל, נ'וריאל. רמז שהיא רוכבת על ד' חיות המרכבה שנאמר היא מתהלכת בין החיות (יחזקאל א יג) מלת היא רומזת לשכינה כאשר נבאר בגזירת האל. והמנין הזה שנמנו כאן ישראל היה להורות כבוד למעלה מכבוד שנאמר כי גבוה מעל גבוה שומר (קהלת ה ז') כי גלוי וידוע היה לפניו מנין ישראל רק בעבור כי יש כמה ענינים שצריך לעשות בהם מעשה או דבור להוציא בפועל ואינו מספיק בהם הידיעה לבד כי העליונים צריכים לפעולות התחתונים גם כי המנין רומז למדת הדין ועל כן נאמר יוצא צבא כי מנינם היה מבן עשרים ועד בן ששים בעוד תקפו וגבורתו שהאש היסודי שולט עליו אבל הכהנים שבאו ממדת החסד לא נמנו והרמז לכל זה אלה פקודי המשכן וגו' והבן כל זה ומפני שמדותיהן של לוים חלוקים משל ישראל לכך נמנו בשני מניינים:

בהעלותך את הנרות אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות. לשון בהעלותך על שם השלהבת שהיא עולה מאליה. והחכמים ז"ל עושין אותו מלשון עלוי, שכך אמרו במדרש בהעלותך אמר הקב"ה לא שאני צריך לאורה שלכם אלא שתאירו לפני כדרך שהארתי לכם במדבר בעמוד האש, כדי לעלות אתכם בפני האומות שיהיו אומרים היאך ישראל מאירים לפני הקב"ה לפי שהוא מאיר לכל, והלא מתוך החשך הוצאתי אורה ואיני צריך לאורה שלכם, והרי העינים שבאדם יש בתוכן לבן ואינו רואה מתוך הלבן אלא מתוך השחור. ועוד הברק הזה תולדות אש של מעלה והוא יוצא ומבהיק לכל העולם שנאמר (יחזקאל א׳:י״ג) ודמות החיות מראיהן כגחלי אש בוערות כמראה הלפידים וגו' ומן האש יוצא ברק, ומבהיק לכל העולם ואיני צריך לאורה שלכם, ולמה צויתי אתכם, בשביל להעלותך, כדי לעלות אתכם בפני האומות, עד כאן. ונצטוה אהרן בפרשה זו בהדלקת המנורה לשעה ולדורות, דבר אל אהרן לשעה, שהמנורה נמסרה לו וחיוב ההדלקה מוטל עליו, ואמרת אליו לדורות. ולפי שהמצוה אף לדורות לא תמצא בפרשה זו שיזכיר באהל מועד כמו שאמר במקום אחר (שמות כו) באהל מועד יערוך אותו אהרן ובניו, שלא תאמר כי באהל מועד היו צריכין לאורה זו לפי שלא היו שם חלונות אבל בבהמ"ק שהיו שם חלוני שקופים אטומים אין צריך, לכך סתם הכתוב.