פרשנות מצטטת על יחזקאל ד:ד

ומביא עוד משל למי שיש לו שתי פרות. כי לפעמים באין יסורין ונסיון על הצדיק כאשר השם יתברך רוצה להביא גזירות רעות על העולם, הוא מביא על הצדיק, שהוא סובל הגזירה בשביל כל העולם. כמו שמצאנו אצל יחזקאל (ר' יחזקאל ד, ד) "שכב על צדך הימנית ונשאת עון ישראל וגו'". וזה שמדמה לשתי פרות, שנותן העול על הפרה שכוחה יפה. וכך כאשר הקב"ה רוצה להביא עול גזירתו בשביל חטא שהוא בעולם, מביא הקב"ה על הטובים, שהם יכולין לעמוד בגזירתו יתברך ובעולו. הרי לך מבואר ענין הנסיון שהקב"ה היה מנסה את אברהם בעשרה נסיונות.

מקצה ב' במסורה כל העם מקצה. כי נלכדה העיר מקצה. גבי נבוכדנצר לומר לך שראויין אלו למפולת כאלו ועוד כי כשנסעו מכאן נלכדה גם עירם מקצה:

ויראה וירצה בהקדים מאמרם ז"ל בסנהדרין דף ל"ט אמר ליה ההוא מינא לר' אבהו אלהכון גחכן הוא דקאמר ליחזקאל (יחזקא' ד') שכב על צדך השמאלית וכתיב ושכבת על צדך הימנית, אדהכי והכי אתא ההוא תלמידא א"ל מאי טעמא דשביעתא א"ל השתא אמינא לכו לכו מילתא דשוייא לתרוייהו אמר הקב"ה לישראל זרעו שש והשמיטו שבע כדי שתדעו שהארץ שלי והם לא עשו כן אלא חטאו וגלו, מנהגו של עולם מלך בשר ודם שסרחה עליו מדינה וכו' מיסר הגדולים שבהם אף הקב"ה מיסר יחזקאל כדי למרק עונותיהם של ישראל. וכבר שמעתי אומרים לבאר משונה ביאה זו של תלמיד הלזה הנכנס בין הדבקים ואנא בריה קלה ארחיב הביאור בס"ד, והנני יוסיף לדקדק מה הלשון אומרת השתא אימא לכו מילתא דשויא לתרוייהו מאי קאמר השתא דמשמע קצת דעתה יאמר כך דוקא, וצריך לדעת מה כונתו עתה ומה הוא סובר בדעתו לפי האמת, ואפשר דההוא מינא סבר דיש לישראל דין עבדים וגם ההוא תלמיד ס"ל דאין לישראל דין בנים, והנה כתבו המפרשים דטעם מצות השמיטה כדי שלא יהיה להם חזקה בארץ ישראל וההוא התלמיד אפשר דסבר הכי, ולפ"ז מוכח דאין לישראל דין בנים דאלו הם בנים מה צורך לשמיטה להורות דאין להם חזקה והלא קי"ל (ב"ב דף מ"ב.) דאין לבן חזקה בנכסי אביו וגם אין להם דין עבדים דמה שקנה עבד קנה רבו, אלא ישראל כמו זר נחשבו ואמטו להכי איכא למיחש פן יאמרו דיש להם חזקה על כן נצטוינו בשמיטה, והנה אם יש להם דין עבדים יש מקום לומר עבד שמכרו רבו פקע שעבודא דמריה קמא ואין לו עליו כלום, וכבר אמרו רז"ל (סנהדרין דף ק"ה.) שבדורו של יחזקאל היו קצת אומרים עבד שמכרו רבו ואשה שגרשה בעלה יש להם כלום זה על זה והמין זה דעתו דכיון שהם עבדים וימכרם ה' לנבוכדנצר א"כ יצאו משעבודו יתברך ואינם חייבים בעבודתו, והוא אומרו אלהכון גחכן כלומר שאמר ליחזקאל לסבול יסורין לכלא הפשע והלא עבד שמכרו רבו אין להם זה על זה כלום, ומשום דלזה יש תשובה דישראל הם בנים וכל ימי עולם ברשותיה קיימי דלא יצוייר דהבן לא יהיה בן, ושפיר קאמר ליחזקאל לכפר על עונם ביסוריו, להכי אתא ההוא תלמיד לדחות תשובה זו ולהעיר לר' אבהו דלא לישני לההוא מינא דיש לישראל דין בנים הוא אשר דיבר מאי טעמא דשביעתא כלומר דמהשביעית מוכח דאינם בנים, ור' אבהו ירד לעומק כונתו ההוא אמר השתא אימא מילתא דשויא לתרוייכו, כלומר כשאני לעצמי רוח אחרת אתי דדין בנים לישראל, אכן השת"א דייקא אימא מילתא דשויא לתרוייכו דהמין סבר דדין עבד יש להם והתלמיד סבר דזר נחשבו, ולפי שיטתם השיב להם דטעם השביעית אינה משום חזקה רק להודיע שהארץ שלו וכיון שחטאו גלו ולא מכרם ח"ו ויסורי יחזקאל למרק, וזו תשובה לכל הדברות ולכל האמירות ולא רצה לבא במשפט בנים ועבדים ולהטריח עצמו להוציא מלבם אשר סברו דישראל עבדים או זרים ולהוכיח כי הם בנים, כי יען הם לא דיברו בעצם ובפירוש על זה רק מכללא אתמר לא נתוכח על זה רק בחכמתו השיב תשובה נצחת לכל הדעות, אך רמז להם כי הוא לא כן ידמה ולבו לא כן יחשוב והוא אומרו השת"א אימא מילתא דשוייא לתרוייכו כי ידעתי שאנו חלוקים בעיקר הדבר, ומיהו השתא אין רצוני לעמוד עמכם בזה אלא אימא מילתא דשוייא לתרוייכו כי הלא כה דברי יש בו מן הישוב לכל דעת אם כבנים אם כעבדים אם כזרים, דטעמא להודיע שהארץ שלו וממילא שאם התלמיד כל תוקף סברתו שאינם בנים הוא מכח מה שהיה סובר דטעם השביעית משום חזקה ומהא הכריע דאינם בנים על דרך האמור, עתה כשמעו טעם לשבח מר' אבהו דין הוא הד"ר ביה שודאי הם בנים שכן ראוי להיות חוזר, וזו חכמת ר' אבהו בדבור אחד לתרץ לכל צד ולהשיב התלמיד מדרכו כי אותה הוא מבקש כי המין עוד טומאתו בו לא ישוב מפני כל רק משום ענה כסיל פן יהיה חכם בעיניו בדברי תורה אהדר ליה.

כל ימי השמה שבתה למלאת שבעים שנה. של שמיטה ויובל שבטלו ישראל בארץ וכנגדן גלו שבעים שנה אותן שבעים שבתה ארץ ישראל שנים שהכעיסו ישראל בארצם ארבע מאות ושלשים שנה מהם ג' מאות ותשעים משנכנסו לארץ עד שגלו ממנה עשרת השבטים ואתה מוצא אותם מפורשים מאתים וארבעים ושלשה משמלך ירבעם עד שהגלה הושע בן אלה ובימי שפוט השופטים שהכעיסו קי"א שנים והשאר סתומים הוא שנא' (ביתזקאל ד') ואתה שכב על צדך השמאלי ושמת את עון בית ישראל וגו' שלש מאות ותשעים יום וגו' וכלית את אלה ושכבת על צדך הימני שנית ונשאת את עון בית יהודה ארבעים יום יום לשנה מלמד שחטאו בית יהודה משגלו עשרת השבטים עד שחרבה ירושלים ארבעים שנה כיצד עשרים ושתים של מנשה כדכתיב (מלכים ב כ״א:ג׳) ככל אשר עשה אחאב ואחאב מלך כ"ב שנים ול"ג עשה תשובה הרי נ"ה מלך, ושתים דאמון וי"א דיהויקים הרי ל"ה שנה ונבואה זו נאמרה ליחזקאל בשנה החמישית לצדקיהו הרי ארבעים סך כולם מישראל ויהודה ארבע מאות ושלשים הרי לארבע מאות שנה ס"ד שמיטין ויובלות ל"ה שנים הרי ה' שמיטין הרי ס"ט ושנת היובל האחרונה נחשבה להם לעון שהרי בעונם גלו ממנה הרי שבעים שנה מקודשים של שמיטה שלא שמטום ישראל לפיכך גלו שבעים שנה לקיים מה שנאמר (ויקרא כ"ז) אז תרצה הארץ את שבתותיה כך מפורש בסדר עולם וכאן מסיים בזה דברי הימים לפי שאמר למלאות שבעים שנה הוצרך לומר כאן פסוקים אלו ושל עזרא (תחלתו) להודיענו כשכלו אותן שבעים שנה היאך חזר הגלגל שחזרו לארצם לכך הוצרך לומר כאן בשנת אחת לכורש מלך פרס עד מי בכם מכל עמו ויעל ולכך נוספת וי"ו זו של ובשנת לפי שספר דניאל מפסיק בנתים שהרי ספר עזרא משוך וסדור אחר ספר דניאל וכך וי"ו מוסב מזה לזה:

את אשר לא שבתה. שִׁבְעִים שָׁנָה שֶׁל גָּלוּת בָּבֶל הֵן הָיוּ כְּנֶגֶד שִׁבְעִים שְׁנוֹת הַשְּׁמִטָּה וְיוֹבֵל שֶׁהָיוּ בַּשָּׁנִים שֶׁהִכְעִיסוּ יִשְׂרָאֵל בְּאַרְצָם לִפְנֵי הַמָּקוֹם — אַרְבַּע מֵאוֹת וּשְׁלוֹשִׁים שָׁנָה; שְׁלוֹשׁ מֵאוֹת וְתִשְׁעִים הָיוּ שְׁנֵי עֲוֹנָם מִשֶּׁנִּכְנְסוּ לָאָרֶץ עַד שֶׁגָּלוּ עֲשֶׂרֶת הַשְּׁבָטִים, וּבְנֵי יְהוּדָה הִכְעִיסוּ לְפָנָיו אַרְבָּעִים שָׁנָה מִשֶּׁגָּלוּ עֲשֶׂרֶת הַשְּׁבָטִים עַד חָרְבוֹת יְרוּשָׁלַיִם, הוּא שֶׁנֶּאֱמַר בִּיחֶזְקֵאל "וְאַתָּה שְׁכַב עַל צִדְּךָ הַשְּׂמָאלִי וְגוֹ', וְכִלִּיתָ אֶת אֵלֶּה וְגוֹ', וְשָׁכַבְתָּ עַל צִדְּךָ הַיְמָנִי אַרְבָּעִים יוֹם וְנָשָׂאתָ אֶת עֲוֹן בֵּית יְהוּדָה", וּנְבוּאָה זוֹ נֶאֶמְרָה לִיחֶזְקֵאל בַּשָּׁנָה הַחֲמִשִּׁית לְגָלוּת הַמֶּלֶךְ יְהוֹיָכִין, וְעוֹד עָשׂוּ שֵׁשׁ שָׁנִים עַד גָּלוּת צִדְקִיָּהוּ, הֲרֵי אַרְבָּעִים וְשֵׁשׁ; וְאִ"תֹּ שְׁנוֹת מְנַשֶּׁה חֲמִשִּׁים וְחָמֵשׁ הָיוּ, מְנַשֶּׁה עָשָֹה תְשׁוּבָה שְׁלוֹשִׁים וְשָׁלוֹשׁ שָׁנָה, וְכָל שְׁנוֹת רִשְׁעוֹ עֶשְֹרִים וּשְׁתַּיִם, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ בְּאַגָּדַת חֵלֶק, וְשֶׁל אָמוֹן שְׁתַּיִם, וְאַחַת עֶשְֹרֵה לִיהוֹיָקִים, וּכְנֶגְדָּן לְצִדְקִיָּהוּ; צֵא וַחֲשֹׁב לְאַרְבַּע מֵאוֹת וּשְׁלוֹשִׁים וְשֵׁשׁ שָׁנָה שְׁמִטִּין וְיוֹבְלוֹת שֶׁבָּהֶם, וְהֵם שֵׁשׁ עֶשְׂרֶה לְמֵאָה — אַרְבַּע עֶשְׂרֵה שְׁמִטִּין וּשְׁנַיִם יוֹבְלוֹת, הֲרֵי לְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה שִׁשִּׁים וְאַרְבַּע, לִשְׁלוֹשִׁים וְשֵׁשׁ שָׁנָה חָמֵשׁ שְׁמִטּוֹת, הֲרֵי שִׁבְעִים חָסֵר אַחַת, וְעוֹד שָׁנָה יְתֵרָה, שֶׁנִּכְנְסָה בַשְּׁמִטָּה הַמַּשְׁלֶמֶת לְשִׁבְעִים, וַעֲלֵיהֶם נִגְזַר שִׁבְעִים שָׁנָה שְׁלֵמִים, וְכֵן הוּא אוֹמֵר בְּדִבְרֵי הַיָמִים (דברי הימים ב' ל"ו), עַד רָצְתָה הָאָרֶץ אֶת שַׁבְּתוֹתֶיהָ … לְמַלֹּאות שִׁבְעִים שָׁנָה (סדר עולם):

את אשר לא שבתה. שִׁבְעִים שָׁנָה שֶׁל גָּלוּת בָּבֶל הֵן הָיוּ כְּנֶגֶד שִׁבְעִים שְׁנוֹת הַשְּׁמִטָּה וְיוֹבֵל שֶׁהָיוּ בַּשָּׁנִים שֶׁהִכְעִיסוּ יִשְׂרָאֵל בְּאַרְצָם לִפְנֵי הַמָּקוֹם — אַרְבַּע מֵאוֹת וּשְׁלוֹשִׁים שָׁנָה; שְׁלוֹשׁ מֵאוֹת וְתִשְׁעִים הָיוּ שְׁנֵי עֲוֹנָם מִשֶּׁנִּכְנְסוּ לָאָרֶץ עַד שֶׁגָּלוּ עֲשֶׂרֶת הַשְּׁבָטִים, וּבְנֵי יְהוּדָה הִכְעִיסוּ לְפָנָיו אַרְבָּעִים שָׁנָה מִשֶּׁגָּלוּ עֲשֶׂרֶת הַשְּׁבָטִים עַד חָרְבוֹת יְרוּשָׁלַיִם, הוּא שֶׁנֶּאֱמַר בִּיחֶזְקֵאל "וְאַתָּה שְׁכַב עַל צִדְּךָ הַשְּׂמָאלִי וְגוֹ', וְכִלִּיתָ אֶת אֵלֶּה וְגוֹ', וְשָׁכַבְתָּ עַל צִדְּךָ הַיְמָנִי אַרְבָּעִים יוֹם וְנָשָׂאתָ אֶת עֲוֹן בֵּית יְהוּדָה", וּנְבוּאָה זוֹ נֶאֶמְרָה לִיחֶזְקֵאל בַּשָּׁנָה הַחֲמִשִּׁית לְגָלוּת הַמֶּלֶךְ יְהוֹיָכִין, וְעוֹד עָשׂוּ שֵׁשׁ שָׁנִים עַד גָּלוּת צִדְקִיָּהוּ, הֲרֵי אַרְבָּעִים וְשֵׁשׁ; וְאִ"תֹּ שְׁנוֹת מְנַשֶּׁה חֲמִשִּׁים וְחָמֵשׁ הָיוּ, מְנַשֶּׁה עָשָֹה תְשׁוּבָה שְׁלוֹשִׁים וְשָׁלוֹשׁ שָׁנָה, וְכָל שְׁנוֹת רִשְׁעוֹ עֶשְֹרִים וּשְׁתַּיִם, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ בְּאַגָּדַת חֵלֶק, וְשֶׁל אָמוֹן שְׁתַּיִם, וְאַחַת עֶשְֹרֵה לִיהוֹיָקִים, וּכְנֶגְדָּן לְצִדְקִיָּהוּ; צֵא וַחֲשֹׁב לְאַרְבַּע מֵאוֹת וּשְׁלוֹשִׁים וְשֵׁשׁ שָׁנָה שְׁמִטִּין וְיוֹבְלוֹת שֶׁבָּהֶם, וְהֵם שֵׁשׁ עֶשְׂרֶה לְמֵאָה — אַרְבַּע עֶשְׂרֵה שְׁמִטִּין וּשְׁנַיִם יוֹבְלוֹת, הֲרֵי לְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה שִׁשִּׁים וְאַרְבַּע, לִשְׁלוֹשִׁים וְשֵׁשׁ שָׁנָה חָמֵשׁ שְׁמִטּוֹת, הֲרֵי שִׁבְעִים חָסֵר אַחַת, וְעוֹד שָׁנָה יְתֵרָה, שֶׁנִּכְנְסָה בַשְּׁמִטָּה הַמַּשְׁלֶמֶת לְשִׁבְעִים, וַעֲלֵיהֶם נִגְזַר שִׁבְעִים שָׁנָה שְׁלֵמִים, וְכֵן הוּא אוֹמֵר בְּדִבְרֵי הַיָמִים (דברי הימים ב' ל"ו), עַד רָצְתָה הָאָרֶץ אֶת שַׁבְּתוֹתֶיהָ … לְמַלֹּאות שִׁבְעִים שָׁנָה (סדר עולם):