וַיֹּ֣אמֶר אֵלַ֔י רְאֵ֗ה נָתַ֤תִּֽי לְךָ֙ אֶת־צפועי [צְפִיעֵ֣י] הַבָּקָ֔ר תַּ֖חַת גֶּלְלֵ֣י הָֽאָדָ֑ם וְעָשִׂ֥יתָ אֶֽת־לַחְמְךָ֖ עֲלֵיהֶֽם׃ (ס)
רמב"ם
גורפין מלפני הפטם ומסלקין לצדדין כו': פטם השור שמשמנין אותו תרגום בריאות פטמוטא (בראשית מא). ורעי כמו ראי ובלשון עברי כמו צפיעי הבקר (יחזקאל ד׳:ט״ו) וחכמים אוסרים לגרוף מלפני הפטם ואפי' היה המספא בקופה או דומה לה אבל אם היה אבוס קרקע והמספא לשם אסור הוא לדברי הכל דילמא אתי לאשויי גומות וכמו כן אוסרין סלוק לצדדיהן אבל לסלק מלפני הבהמה מותר אצלם ובתנאי שיסלק מלפני החמור ויתן לפני השור ולא שיסלק מלפני השור ויתן לפני החמור כי מה שהניח החמור הוא ראוי לאכילת השור ומה שהניח השור אינו ראוי לאכילת החמור כי הוא הפסידו ברירו והלכה כחכמים:
נחלת יעקב
צעיפי. כצ"ל צפיעי יחזקאל ד׳ צפועי בקר וקרי צפיעי וע"ש נמסרה רבתא מערכת אות יו"ד דקחשיב עוד יותר מבכאן ואני לא באתי רק לפרש מה שכתב בספר:
שיירי קרבן
מאן דמר כגפת וכעצים בדקה וכו' כתב הרמב"ם פ"ג מה"ש שאם הסיקו בגללי בהמה דקה דינו כהיסק קש וגבבא וכתב הב"י סימן רנ"ג משמע דגללי בהמה גסה הרי הם כעצים מיהו בירושל' פרק כירה אמרי' איפכ' דגללי בהמ' דקה הם כגפת ועצים וגללי בהמ' גסה הם כקש וגבבא אולי נוסחת ירושלמי שלו היתה מוחלפת משלנו עכ"ל ויש דמות ראיה לגירס' הרמב"ם מקרא דכתיב ביחזקאל ד' והיא בגללי צואת האדם תעגנה לעיניהם וכתיב ראה נתתי לך את צפיעי הבקר תחת גללי האדם ופירש"י תאפינה בגחליהם שמייבשן ושורפן שמעינן דגללי בקר יש להם גחלים לאפות עליהם והרי הם כעצים ולכך הקפיד קרא וקאמר גללי בקר ולא גללי בהמה תחת גללי אדם דלאפוקי בהמה דקה שהם כקש וגבבא ואינו מאוס כל כך וא"ת למה לא כתב הרמב"ם גם כן שזרי חריות שהיו יבשות מתחילתן שהן כקש וכגבבא ויש לומר שכוונת הרמב"ם דקש וגבבא דתני במתני' לאו דוקא אלא כל הדברים שאין מחזיקין חומן וה"ה שיש דברים הרבה דדמיין לקש וגבבא:
מצודת ציון
זמין למנויי פרימיום בלבדמצודת ציון
זמין למנויי פרימיום בלבדרש"י
הצאצאים והצפיעות. ת"י בניא ובני בניא ומנחם חברו עם צפיעי הבקר (יחזקאל ד׳:ט״ו) לימד שהוא ל' עוללים דקים היוצאים ממעי אמן ויהיה צפיעי לשון יציאה דבר היוצא: