וַיֹּ֣אמֶר יְהוָ֔ה כָּ֣כָה יֹאכְל֧וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֛ל אֶת־לַחְמָ֖ם טָמֵ֑א בַּגּוֹיִ֕ם אֲשֶׁ֥ר אַדִּיחֵ֖ם שָֽׁם׃
חזקוני
טמא הוא לכם מאוס ונתעב לשון ככה יאכלו בני ישראל את לחמם טמא, ואין לפרש טומאה ממש שהרי אין טומאה בדגים.
בכור שור
כי אני ה' רפאיך. כמו שהרופא שומר מאכל האדם ומתקנו שלא יבא עליו שום חולי כן אני אשמר אותך שלא תבא לידי חולי כמו שהמתקתי לך המים שלא יזיקו לך וכן הזהיר הק' על ישראל נבילות שקצים ורמשים ובהמות טמאות ועופות טמאים ודגים טמאים שהם מזיקים וממיתים גופו של אדם כי האוכלם נמאס ומזוהם וגם הפרישן מנגעים מזבין ומזבות ויולדות ונדות ומנבלת אדם ובהמה ומנגעי אדם בתים ובגדים שכל אילו מביאין אותן לידי זיהום כי כל דבר שהכתוב קוראו טמא מיאוס הוא כי טמא לשון מיאוס כמו שכת' ביחזקאל (ד') והיא בגללי צואת אדם תעגינה לעיניהם ככה יאכלו בני ישראל את לחמם טמא בגוים אלמא טמא לשון מיאוס וכן אמרו רבות' כל האוכל בלא ניגוב ידים כאילו אוכל לחם טמא מפני שהוא מיאוס כשידיו לחים הלחם נמאס מליחלוחית מי ידיו ומביאין זה הפסוק לראיה ככה יאכלו את לחמם טמא שהוא לשון מיאוס וזהו כי אני ה' רופאיך שהפרישך מכל המיאוסין הללו כי המיאוס מביא את האדם לידי חליות וכן הוא אומר (שמות כ״ג:כ״ה) ובירך את לחמך ואת מימיך והסירותי מחלה מקרבך ואינו אומ' כי אני ה' רופאך שתהי חולה וארפאך דא"כ הוי קללה. ומשום ר' עובדיה זצ"ל שמעתי והסירותי מחלה כלו' אני אברך לחמך ומימיך שאתן לך בשיפוע מאכל ומשתה וגם אסיר מחלה מקרבך שתהיה ברי ותוכל לאכלו כי מה יועיל שיפוע המאכל אם לא תוכל לאכלו הגה"ה:
מחזור ויטרי
נ.
רב[א] א' מצוה לשמוע דברי ר' אלעזר בן ערך שנ' (ויקרא ט״ו:י״א) וכל אשר. יגע בו הזב וידיו לא שטף כמים. א"ר אלעזר בן ערך מיכן סמכו חכמי' לנטילת ידים מן התורה. א"ל רבא לרב נחמן מאי משמע דהאי קרא בנוגע הזב הוא דכת' א"ל בנוגע הזב כי שטף ידיו במים מי קא מטהרן. כיבוס בגדים וטבילה בעו. אלא הכי קא' ואחר שלא שטף ידיו במים טמא: ולא (משנינן) [משינן] אלא מן מנא. כ[ד]תנן בכל הכלים נוטלין לידים ואפ' [בכלי] גללים [ב]כלי אבנים [ב]כלי אדמה. ואין נוטלין לידים (אלא) [לא] (לדפנות) [בדפנות] הכלים. (ואין בישולי המיחם) [ולא בשולי המחץ]. פי' כלי חרס שנשבר ונשאר בו בית קיבול. ולא במגופת החבית. ולא יתן אדם בחופניו לחבירו. מאי טעמי אסמכינון רבנן אמי חטאת אינמי אקידוש ידי' ורגלי' (דמקדשי) [דמקדש]. דקת' אין ממלאין ואין מקדשין ואין מזין מי חטאת אלא בכל, אמר אביי מריש הוה אמינ' (מאן) [האי] דלא (משא) [משו] מיא בתראי אארעא משום זוהמא. א"ל מר משום דשריא רוח רעה עליה[ו]: אמר רב חסדא אנא משאי מלא חופנאי מיא ויהבו לי מלא חופנאי טיבותא. והיכא דקא מסגי על גב נהרא וליכא מנא בהדיה למימשי ידיה לא לישקול מיא בחד ידיה ולימשייה לאידך ידא. אלא לשטפינהו לתרוייהו בנהרא והויא ליה (העגלה) [הטבלה]: וכי משי ידיה לינגוב יתהון שפיר. דאמרי' בפ"ק דסוטה א"ר אבהו כל האוכל פת בלא ניגוב ידים כאילו אוכל לחם טמא. וגו' (יחזקאל ד׳:י״ג). לחמם טמא. בגימטריא בלא ניגוב ידים. ואית דאמרי לחמם טמא מאשר אדיחם שם. כלומר בהדחה בעלמא בלי ניגוב: וכי קאמרי צריך נטילת ידים. הני מילי דקא בעי למיכל נהמא. אבל היכא דקבעי למיכל פירי משבעת המינין האמורין בפסוק. גפן ותאינה וגו'. אי נמי חמשת המינין שעורין וחטין וכוסמין דעביד במעשה קדירה. אע"ג דטעונים ברכה לאחריהן לא בעי נטילת ידים. ובתר דאכיל לא מזמני בתלתא. דאי רבה בר בר חנה הוה קאימנא קמייהו דר' אמי ור' אסי ואייתו לקמייהו כלכלה דפירי אכלו ולא משו ידייהו. ולא ספו לי. וכל חד וחד בריך לחודיה:
רב[א] א' מצוה לשמוע דברי ר' אלעזר בן ערך שנ' (ויקרא ט״ו:י״א) וכל אשר. יגע בו הזב וידיו לא שטף כמים. א"ר אלעזר בן ערך מיכן סמכו חכמי' לנטילת ידים מן התורה. א"ל רבא לרב נחמן מאי משמע דהאי קרא בנוגע הזב הוא דכת' א"ל בנוגע הזב כי שטף ידיו במים מי קא מטהרן. כיבוס בגדים וטבילה בעו. אלא הכי קא' ואחר שלא שטף ידיו במים טמא: ולא (משנינן) [משינן] אלא מן מנא. כ[ד]תנן בכל הכלים נוטלין לידים ואפ' [בכלי] גללים [ב]כלי אבנים [ב]כלי אדמה. ואין נוטלין לידים (אלא) [לא] (לדפנות) [בדפנות] הכלים. (ואין בישולי המיחם) [ולא בשולי המחץ]. פי' כלי חרס שנשבר ונשאר בו בית קיבול. ולא במגופת החבית. ולא יתן אדם בחופניו לחבירו. מאי טעמי אסמכינון רבנן אמי חטאת אינמי אקידוש ידי' ורגלי' (דמקדשי) [דמקדש]. דקת' אין ממלאין ואין מקדשין ואין מזין מי חטאת אלא בכל, אמר אביי מריש הוה אמינ' (מאן) [האי] דלא (משא) [משו] מיא בתראי אארעא משום זוהמא. א"ל מר משום דשריא רוח רעה עליה[ו]: אמר רב חסדא אנא משאי מלא חופנאי מיא ויהבו לי מלא חופנאי טיבותא. והיכא דקא מסגי על גב נהרא וליכא מנא בהדיה למימשי ידיה לא לישקול מיא בחד ידיה ולימשייה לאידך ידא. אלא לשטפינהו לתרוייהו בנהרא והויא ליה (העגלה) [הטבלה]: וכי משי ידיה לינגוב יתהון שפיר. דאמרי' בפ"ק דסוטה א"ר אבהו כל האוכל פת בלא ניגוב ידים כאילו אוכל לחם טמא. וגו' (יחזקאל ד׳:י״ג). לחמם טמא. בגימטריא בלא ניגוב ידים. ואית דאמרי לחמם טמא מאשר אדיחם שם. כלומר בהדחה בעלמא בלי ניגוב: וכי קאמרי צריך נטילת ידים. הני מילי דקא בעי למיכל נהמא. אבל היכא דקבעי למיכל פירי משבעת המינין האמורין בפסוק. גפן ותאינה וגו'. אי נמי חמשת המינין שעורין וחטין וכוסמין דעביד במעשה קדירה. אע"ג דטעונים ברכה לאחריהן לא בעי נטילת ידים. ובתר דאכיל לא מזמני בתלתא. דאי רבה בר בר חנה הוה קאימנא קמייהו דר' אמי ור' אסי ואייתו לקמייהו כלכלה דפירי אכלו ולא משו ידייהו. ולא ספו לי. וכל חד וחד בריך לחודיה: