פרשנות מצטטת על יחזקאל טו:ב

וְעַל דֶּרֶךְ הַמִּדְרָשׁ יֵשׁ לוֹמַר שֶׁכָּךְ מִדָּתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, בִּזְמַן שֶׁהַבְּרִיּוֹת רָעִים וְחַטָּאִים, אָז הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שׁוֹלֵחַ יָד בִּשְׁנֵי הַקְּצָווֹת, בַּטּוֹבִים וּבָרָעִים, כְּדֵי שֶׁכָּל הַבֵּינוֹנִים יִקְחוּ מוּסָר בְּקַל וָחֹמֶר. כִּי אִלּוּ הָיָה נוֹגֵעַ בַּפְּחוּתִים לְבַד, אָז יִתְלוּ הַטּוֹבִים שֶׁבָּהֶם בְּמַעֲשֵׂיהֶם הַטּוֹבִים לֵאמֹר: לֹא תַּגִּישׁ בַּעֲדֵנוּ הָרָעָה, כִּי אֵין אֲנַחְנוּ חַטָּאִים כְּמוֹתָם. עַל כֵּן הוּא נוֹגֵעַ גַּם בַּשְּׁלֵמִים שֶׁבָּהֶם, וְאָז יִקְחוּ הַפְּחוּתִים מֵעֶרְכָּם קַל וָחֹמֶר לֵאמֹר: אִם אֵשׁ אָחֲזָה בַּלַּחִים, מַה יַּעֲשׂוּ קוֹצִים יְבֵשִׁים כְּסוּחִים. וְאִם הָיָה נוֹגֵעַ רַק בַּטּוֹבִים שֶׁבָּהֶם, יֹאמְרוּ הַפְּחוּתִים: בִּשְׁלָמָא אֵלּוּ, דִּין הוּא שֶׁיֵּעָנְשׁוּ, כִּי קְרוֹבִים הֵמָּה אֶל ה׳, וּסְבִיבָיו נִשְׂעֲרָה מְאֹד, כִּי כָּל הַקָּרֵב הַקָּרֵב בְּיוֹתֵר אֶל ה׳, אָז בְּיוֹתֵר הוּא צָרִיךְ לְדַקְדֵּק בְּמַעֲשָׂיו, כִּי אֵינוֹ דּוֹמֶה מוֹרֵד בַּמֶּלֶךְ תּוֹךְ פָּלָטִין שֶׁלּוֹ לְמוֹרֵד בַּמֶּלֶךְ חוּץ לְפָלָטִין שֶׁלּוֹ. עַל כֵּן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אוֹחֵז בִּשְׁנֵי הַקְּצָווֹת, וְאָז בָּטְלוּ כָּל הַטְּעָנוֹת הָאֵלּוּ, וְכָל מַה שֶּׁבְּתוֹךְ הַקְּצָווֹת יִפְחֲדוּ אֶל ה׳ וְאַל יָשׁוּבוּ לְכִסְלָה. וְדָבָר זֶה מְפֹרָשׁ עַל יְדֵי יְחֶזְקֵאל (יחזקאל טו ב-ד) ״בֶּן אָדָם מַה יִּהְיֶה עֵץ הַגֶּפֶן וְגוֹ׳, אֶת שְׁנֵי קְצוֹתָיו אָכְלָה הָאֵשׁ וְתוֹכוֹ נָחָר, הֲיִצְלַח לִמְלָאכָה״, כִּי הִמְשִׁיל אֶת יִשְׂרָאֵל לְגֶפֶן שֶׁהָאֵשׁ אוֹכֵל בִּשְׁנֵי קְצוֹתָיו וְתוֹכוֹ נָחָר וְנִרְעָשׁ, כָּךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אוֹחֵז בָּאֲסַפְסֻף, בַּקְּצִינִים וּבַמּוּקְצִים, כְּדֵי שֶׁאֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ נָחָר וְיִפְחָד. וְכַאֲשֶׁר סָרוּ כֻּלָּם מִן הַדֶּרֶךְ, אָז אָכְלָה הָאֵשׁ בְּכֻלָּם, בֵּין בָּאֲסַפְסֻף בֵּין בַּאֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ, דְּהַיְנוּ תּוֹכוֹ. וְאוּלַי בַּקְּצִינִים אֵינָן הַטּוֹבִים, כִּי אִם הַחֲנֵפִים הַמַּרְאִין אֶת עַצְמָם כְּשֵׁרִים כְּדֵי שֶׁיָּשִׂימוּ אוֹתָן לְרֹאשׁ וּלְקָצִין, וּבְקִרְבָּם יָשִׂימוּ אָרְבָּם. וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא פִּרְסֵם עַל הַחֲנֵפִים וְגָרַם שֶׁהוֹצִיאוּ רָעָתָן לַחוּץ, כִּי מְכַסֶּה שִׂנְאָה בְּמַשָּׁאוֹן, תִּגָּלֶה רָעָתוֹ בְּקָהָל (משלי כו כו).

ואמנם דעתי בזה שאין ראוי לתת תכלית אחר בכל מיני הקרבנות כי הנה הצורות ימשכו אחריהם התכליות ובהיות צורות הקרבנות מתחלפות יהיו בהכרח תכליותיהם ג"כ מתחלפים ומי יתן ידעתי השלמים למה היה חלק מהם נשרף על גבי המזבח וחלק מהם נאכל לכהנים והשאר כאלו נאכל לבעלים. ואמנם בחטאת ובאשם לא היה דבר מהם נאכל לבעלים אלא קצתם נשרף על המזבח וקצתם נאכל לכהנים. אבל העולה היתה כלה נשרפת ואין לבעלים ולא לכהנים חלק נאכל ממנה כלל. והחלופים האלה א"א שלא תהיה להם סבה הכרחית קיימת. עוד תשוב תראה שהעולה והשלמים כל אחת נקרבת עמו מנחה מסולת בלול בשמן ולבונה ויין לנסך כי א"א להעלות עולה ולא שלמים אם לא יקריבו עמהם מנחת הנסכים. ואמנם החטאת והאשם לא יקריבו עמהם מנחת הנסכים לא סלת ולא לבונה ולא יין ולא שמן. ומה יהיה סבת כל זה על כן אמרתי שהם שלשת מיני הקרבנות. הא' הוא קרבן עולה ומנחתו ונסכו. והב' הוא החטאת והאשם כי שניהם באים כאחד על חטאת. אם לא שהחטאת הוא על חטא ידוע שחטא בשגגה. והאשם הוא הבא על הספק אם חטא ואם לא חטא ואין עמהם לא נסכים ולא מנחה כמו שאמרתי. והשלישי הם שלמים ומנחתם ולכך ראוי לשער בהם שלשה תכליות תכלית אחד למין אחד והנה תכלית העולה הוא לדבק הנשמה השכלית עם בורא' יתברך ובבחינת הנפש והשארותה היה העולה לרמוז שכמו שהב"ח ההוא במותו היה נקרב על מזבח השם והיה נדבק אל האש ומתאחד עמו ועולה ריח ניחח לה'. כן האיש המקריב או הצבור אחרי מותם יעלו אל אלהים בהר ה' ומקום קדושתו וידבק ויתאחד תחת כסא כבודו כי אש אוכלה הוא והנפש תעלה ריח ניחוח לה' ולכן נקראת עולה לפי שתורה על נפש האדם העולה היא למעלה והיתה נשרפת כלה כליל לגבוה על מזבח לרמוז שהרוח השכלי ישוב אל האלהים אשר נתנו ומפני זה ארז"ל (ויקרא רבה פ"ז) אין העולה באה אלא על הרהורי הלב. ואמר ר' לוי מקרא מלא הוא שנאמר גבי איוב והעלה עולות מספר כלם כי אמר איוב אולי חטאו בני וברכו אלהים בלבבם רצו בזה שהמקריב עולה הנה הוא מסיר מתוכו מוטה וכל אמונה רעה והרהור רע כאלו יאמר שובי נפשי למנוחיכי ובעבור זה היה העולה תמיד זכר תמים כי הצורה נמשלה לזכר והחומר לנקבה כמו שזכר הרב המורה. וסמך ידו על ראש העולה לרמוז שתעלה על מזבח העולה במקומו ויזרקו עליו את דמו כמו שדמו ונפשו תדבק שמה. ולהיות שקרבן העולה בבחינת הנשמה השכלית שהיא עצמות האדם אמר הכתוב אדם כי יקריב מכם קרבן לה' רוצה לומר שמהם ועצמותם יהיה הקרבן ההוא ואמר גם כן לרצונו לפני ה' רוצה לומר שיקריב האדם את עצמו ורצונו וחפצו לפני ה' כאלו המקריב מורה חיוב הקרבת עצמו בכל כחות נפשו לעבודת בוראו ושכל מאויו וחפצו הם לדבקה בו ולעלות אל מזבח קדשו הרוחני כמו שיעלה אותו העולה על מזבח בית מקדשו בארץ כי בזה יתרצה עבד אל אדוניו ויעשה נחת רוח לפניו כמו שאמר ונרצה לו לכפר עליו. והיה התועלת ג"כ בקרבן העולה המכינו אל הדבקות הרוחני להוריד על נפשו שפע ודבקות אלהי ומפני זה הקריבו קין והבל קרבנות וארז"ל שאדם הראשון גם כן הקריב עולה ונח ג"כ בצאתו מן התיבה העלה עולה וכן אברהם יצחק ויעקב ומשה הקריבו עולה במזבחותיהם כדי שיבואם השפע האלהי ונבואתו ובלעם מפני זה ערך מזבחותיו והעלה פר ואיל במזבח ואמר לבלק התיצב כה על עולתיך ואלכה אולי יקרה ה' לקראתי. כי חשב שבסבת העולות ההן תבואהו הנבואה. ואמנם המנתה והנסך הבא עם העולה היה לרמוז הדבקות וההשארות יגיע לנפשו העולה היא למעלה מפני הסבות המביאות אותו אליו כאחד מצד היותו אדם כי הנשמה השכלית תזכה אל ההשארות והדבוק העליון לא צורת שאר הב"ח הבלתי מדברים ולרמוז לזה היה הקמח סולת מן החטים מאכל החי המדבר בלבד. ושני עדים יש בדבר הזה הא' עומר השעורים הנקרב ממחרת הפסח לרמוז שעדין לא באו לשלמות האנושי עד סוף הספירה שמקריבים שתי הלחם מהחטים ויקבלו את התורה. והב' מנחת הסוטה הבאה מהשעורים וכמו שארז"ל היא עשתה מעשה בהמה וכו'. הא למדת שהחטה והסלת שלהם באים לסימן מאכל אדם כי על כן הקפידה התורה באמרה סולת חטים תעשה אותם. ולפי שהאדם לא יזכה אל ההשארות והדבקות בהיותו אדם בלבד אלא בהיותו שלם במושכלות ובמדות המשובחות כי הם סלם לעלות בהם אל ההצלחה האחרונה לכן צוה שיהיה סולת בלול בשמן כי השמן מורה על השכל והוא השמן זית זך כתית למאור ושיהיה עליה לבונה שריחה טוב רמז למדות המשובחות שריחם ושמם הטוב נודף. ומלבד המנחה הזאת הרומזת לאדם השלם במושכליו ומדותיו צוה שיקריבו ג"כ יין לנסך והוא בא לרמוז אל השלמו' המיוחד האמתי המגיע לכל איש ישראל מצד התורה לפיכך דמו הנביאים את האומה הזאת לכרם כמ"ש (ישעיהו ה׳:ז׳) כי כרם ה' צבאות בית ישראל. וביחזקאל מה יהיה עץ הגפן מכל עץ הזמורה. וכדברי המשורר הבט משמים וראה ופקוד גפן זאת. ולהיות העולה והמנחה מורים על הרמז הנכבד הזה מהשארות נפש כל איש ישראל ודבוקו באלהיו היה ראש הקרבנות והנכבד שבהם התמידין שבכל יום ומנחתם ונסכיהם ועליהם נאמר בסדר ואתה תצוה וזה אשר תעשה על המזבח. כאלו לא היה תכלית ענין המזבח וכוונתו כי אם להקריב עולת התמידין בלבד וצוה שיקריבו אותה שתי פעמים ביום בבקר ובערב כדרך הסעודות הבאות ערב ובקר כי כן ראוי שיבא הלמוד למזון הנפש באלו העתות. גם שמראת הערב והבקר תיישיר את הנפש לדעת את ה' באמצעו' תנועת השמש בזריחת הבקר וביאת הערב כמו שיתבאר בסדר פנחס וכן המוספים היו כלם עולות ומנחתם ונסכיהם להיותם מורים על הדבוק שיזכו אליו בני ישראל במועדיהם ע"י אותם העולות וכמו שיתבאר שמה. ואמנם המקריב מנחת עולה מבלי מנחה וזבח היה תכליתו בקרבנו תכלית העולה עצמו כמו שזכרתי בבחינת נשמתו ומפני דלותו או לשאר הסבות נסתפק עם המנחה. הנה התבאר מזה כלו תכלית העולה הנקרבת להשם ומנחתה ונסכה ולכן לא היו הבעלים ולא הכהנים אוכלים ממנה דבר לפי שהיתה כנגד הנשמה השכלית המיוחדת לבוראה שאין ביצירתה ובריאתה חלק לבעלים ולא לכהנים אלא לה' לבדו. ואמנם שאר הדברים שזכר הכתוב בעולת הבקר ובעולת הצאן ובעולת העוף ומנחתם יתבארו בפי' הפרשה: