פרשנות מצטטת על יחזקאל טז:ד

את השמים. מאי שמים, א"ר יוסי ב"ר חנינא, שם מים, במתניתא תני, שמים – אש ומים, מלמד שהביאן הקב"ה וטרפן זה בזה ועשה מהן רקיע ^טבהמשך החבור נבאר אי"ה ע"פ ההרגש בכ"ע בתלמוד, בהלכה ואגדה, דכל מקום ששאלו בגמרא מאי דכתיב כך וכך או מאי זה וזה, כמו הכא ששואל מאי שמים, יש להדורש ההוא איזה דיוק באותו הלשון שאינו מתישב לפי פשועו, וכך נוטה גם הסברא, עשום דאל"ה מה יכריחנו להדורש לדרוש, וביחוד כאן מוכרח דקשה ליה דבר מה במלת שמים, מדלא פריך גם מאי ארץ, מאי אור ומאי חושך וכדומה.
ונראה הכונה כאן דמדייק משום דהפעל ברא יונח על דבר ממשי שיש בו תפיסה משא"כ שמים (שרשו שם והוראתו גובה בחלל הבריאה שיאמר עליו שם ביחס מצבנו וההפך כה, ובלשון חז"ל על דבר רחוק מן האדם, שמי קורה פסחים ח' ב', ב"מ מ"ב, א'), ואחרי דצבא השמים נבראו ביום ד' ולא שייך על ריקות לשון ברא לכן דרשוהו.
ודרש ר' יוסי שמים – שם מים, כלומר שביחד עם השמים נברא גם המים. ואף כי לפי"ז חסר עוד מ', אך מצינו בשמות בחבור שתי אותיות שוות תחסר אות אחת, וכמו השם שרה – במקום שררה [רש"י פ' נח, י"א כ"ט], שנאב – במקום שנא אב [רש"י פ' לך, י"ד ב'], ירובעל – במקום יריב בבעל, ירבעם – במקום ירב בעם, ירובשת – במקום יריב בבשת [עיין רש"י ש"ב י"א כ"א], וביחזקאל ט"ז לא כרת שרך במקום שררך וכן השם דרום נגזר מן שני שמות – דר רום, על שם שהשמש ידור ברום הרוח ההוא [עיין מנחות פ"ה א'], וכן יש לפרש ע"פ זה טעם הדרשה בסנהדרין ק"ה א' בשם בלעם – בלע עם [בעי"ן ולא בלא עם כפירש"י, כמבואר בתרגום יונתן שם], וכן הלשון ונבלה שם שפתם במקום ונבלל, וכן השם בבל במקום בבלל. וגם כאן דריש כאלו חסר מ' אחד, אשר בהפרדו הוו כשתי תיבות, שם מים, ורומז להרקיע המבדיל בין המים העליונים למים התחתונים כמבואר בקרא.
ומה שראה לנכון לרמז ענין מים כאן, י"ל דקשה לי' מה דכתיב בפסוק הסמוך ורוח אלהים מרחפת על פני המים, כי אחרי אשר עוד לא הזכיר כלל מבריאת המים איך יזכור את השם מים שאינו ידוע לנו כלל מענינו ובריאתו, לכן דריש שמים – שם מים, שביחד עם השמים נברא גם המים, ודו"ק.
ומתניתא תנא, שמים – אש ומים, מלמד שטרפן הקב"ה זה בזה ועשה מהן רקיע, וגם המתניתא דייקא השם שמים כמש"כ, ודרשה אש ומים, ואע"פ דמשם אש אין כאן רק אות אחת – השי"ן, אך כמו כן מצינו לחז"ל שדרשו אות שי"ן לשם שלם אש, והוא בקדושין נ"ו ב' דרשו הפ' דפ' תצא פן תקדש – פן תוקד אש. וכן מצינו להם שדרשו השי"ן לשרש שלם ממלה שלמה אחרת, והוא ביומא י' א' דרשו השם ששי, ופירש"י וז"ל, ששי – לשון השאת והשבר, והשי"ן אחד לבדו שרש בתיבה, עכ"ל. ויתכן שיצא להם כלל זה ממה דמצינו במקרא פעמים אין מספר שהשי"ן בא למלא מלה שלמה, והוא כל שי"ן שמושי בתחלת התיבה שממלא המלה אשר, כמו שככה לו – במקום אשר ככה לו, עד שקמתי דבורה – במקום עד אשר קמתי, שככה השבעתנו – במקום אשר ככה, וכן אפשר לפרש עפ"י כלל זה המלה בשגם הוא בשר (ס"פ בראשית) שעמלו בה רבים, ויתפרש כמו באשר גם הוא בשר, ודו"ק
וענין הבלילה מאש וממים, י"ל דרומז למ"ש באגדות דמדת הדין נמשלה לאש ומדת הרחמים למים, ואמרו באגדות [ב"ר ס"פ י"ב] ראה הקב"ה שאין העולם מתקיים במדת הדין עמד ושתף אליה מדת הרחמים, וזהו שאמר שהביאם הקב"ה לשתי אלה המדות ושתפם ביחד וברא העולם, ואין להאריך עוד. –
וע' בפתיחה לבאור אברבנאל לפרשה זו ד"ה השמים שהאריך לבאר עפ"י דרכו דהמלאכים מכונים בשם שמים, ובנה יסוד על דרשת אחד האמוראים בחגיגה י"ד א', כל דבור ודבור שיצא מפי הקב"ה נברא ממנו מלאך אחד שנאמר בדבר ה' שמים נעשו, ע"כ, וכבודו הגדול במקומו מונח, וכאן לא דק, יען שכונת הדורש לסוף הפסוק וברוח פיו כל צבאם, דהשם צבאם, צבא השמים, כנוי למלאכים, כנודע, ואשר על כן הביא הדורש את לשון כל הפסוק. .
(חגיגה י"ב א')

גלעינין. הם נויי הפירות מכל פרי שיש לו גרעינין בתוכו כתמרים והזיתים ואגסים וזולתם הושמו כולם במדרגות ידות אוכלים. וחותל לפוף. מלשון (יחזקאל ט״ז:ד׳) והחתל לא חותלת וזה כי על נוי התמרים קרום מפריד בין הגרעין ובין האוכל של תמרים ולפי שאמר כי הגרעין הלח מצטרף לאוכל לפי שהוא שומר לו לפי שאם יסור הגרעינים תתחלחל הליחה ותפסד וגרעין מן הפרי היבש אינו מצטרף לפי שאינו שומר אותו ואם יוצא אותו גרעין לא יפסד הפרי אמר ע"כ הקרום אשר על גרעין הלח אינו מצטרף לפי שאין אותו הקרום השומר אלא הגרעין עצמו והקרום הזה ג"כ נפרד מעצם הלח אמנם הקרום אשר על גרעין התמרים היבשים הוא דבק בעצם התמרים והוא השומר לא הגרעין ואילו סר הגרעין ונשאר הקרום לא תפסד התמרה ולפי שאמר כי אילו יצא קצת הגרעין מן הליחה שהוא מצטרף ביאר כי תכלית מה שיצטרף ממנו הוא מה שכנגד האוכל ובתוספתא (פ"ב) הרוטב שנאכל חציו וחציו קיים כנגד האוכל מצטרף שלא כנגד האוכל אין מצטרף וכן העצם כשהוא בתוך הבשר וקצהו יוצא מן הבשר אנו רואים אותו כאילו נחתך מה שיצא מן הבשר וכל מה שהיה ממנו תוך הבשר מצטרף לתשלום כביצה וכבר ביארנו בטהרות (פ"א) כי העצם מצטרף לפי שהוא גם כן שימר בבשר וכשהיה הבשר מדובק בעצם לבד והעצם מגולה ולא היה הבשר סובב אותו מכל צד א"ר ישמעאל שאנו רואים העצם כאילו הוא מקיפו כלומר אם יש בבשר שיעור שנוכל להקיף ממנו העצם כטבעת מצטרף ואם לאו אינו מצטרף וחכ"א שכנגד האוכל מצטרף אנו רואין כאילו כבר נחתך מה שאינו תחת הבשר ויצטרף כל מה שתחת הבשר לבשר אע"פ שהבשר אינו סובב בעצם אנו רואים אותו שכבר סר עד שלא ישאר מגוף העצם אלא שיעור דק מדובק בבשר כדקות שבט האזוב אשר עם דקיתו כבר מצאנוהו שומר למה שעליו מן העלין: וסיאה בלשון ערב אל פודנג וקורנית אל חנטה ואלה השלשה מינים הם ממיני האזוב והלכה כחכמים:

שש שנים יעבוד. ולא יותר, כמו שש שנים תזרע שדך (ויקרא כה ג) ובתחלת שנה השביעית למכירתו יצא חפשי אי זה שנה שתהיה ואל תתמה על מקץ שבע שנים הכתוב בירמיה (ירמי' לד יד) כי לכל דבר יש לו שני קצוות, והנה פעם ימצא קץ שהוא תחלה, ופעם שהוא בסוף, וזה העבד הוא הכתוב עליו ונמכר בגנבתו (למטה כב ב) שמכרוהו ב"ד רק, וכי ימוך אחיך ונמכר לך (ויקרא כה לט) או לגר, מכר עצמו כפי השנים שיש עד היובל, כי ביובל יצא, וקבלה היא ביד ישראל כי הזכר ימכר בגנבתו ולא הנקבה, בפרשה שאחר זאת אשלים הענין, אמר רבי מרינוס יו"ד לחפשי נוסף, כי הוא כמו, למשעי (יחז' טז ד) אכזרי (משלי יא יז), ור' יהודה המדקדק אמר כי הלמ"ד נוסף, כי הוא כמו, וכי תשלחנו חפשי (דבר' טו יג) והיו"ד כאלו הוא ליחס על דרך הקדמוני (יחז' י יט), והלמ"ד כלמ"ד והשלישי לאבשלום בן מעכה (דה"א ג ב), ולפי דעתי כי באו שנים משרתים והאחד היה מספיק, כמו, בתוך האהלי (יהושע ז כא) והוא תואר השם:

כיום הולדה. כיום שמצאתיה במצרים כמו שמפורש ביחזקאל (יחזקאל ט״ז:ד׳) ומולדתך ביום הולדת אותך לא כרת שרך ותושלכי על פני השדה בגועל נפשך לא חסה עליך עין (שם):