פרשנות מצטטת על יחזקאל טז:מט

ולוט ישב בשער סדם, הנה אנשי סדום היו מכת המנאצים ורשעים גדולים, והיו בוחרים בכל המעשים המגונים שדעתו של אדם מכרעת אסורם, כמו הגזל והחמס והרציחה והמרד וכיוצא, ובהיות ארצם שמנה וטובה כגן ה' והיו באים שמה עניים רבים, והם היו מואסים הצדקה, לכן תקנו לכלות הרגל מביניהם והיו מודרים הנאה מכל אדם זולתם, והסכימו ביניהם שאם יבא לעירם אורח, יתעללו בו בתועבה הגדולה שזכר הכתוב אח"כ, ומרוב הענוי והמצוק יכריחוהו לצאת מיד מעירם או ימיתוהו, והדבר מפורש בנביא הנה זה היה עון סדום אחותך גאון שבעת לחם ושלות השקט היה לה ולבנותיה (כלומר התגאו בעבור ארצם שהיתה טובה ולא יחסר כל בה) ויד עני ואביון לא החזיקה (שמנעו הצדקה מהעניים) ותגביהנה ותעשינה תועבה לפני (יחזקאל י"ו), שהיא התועבה שאמרנו כדרך שכתוב תועבה היא (ויקרא י"ח כ"ב), ולוט שישב זמן רב עם אברהם ולמד ממנו מעלת הצדקה והחנינה לאורחים, היה רגיל לישב בשער סדום כדי להמתין שם אם יבואו אורחים ויכניסם לביתו בחשאי באופן שלא ירגישו אנשי העיר דבר, ולכן לא היה יושב בשער ביתו כי ירא מבני העיר, גם לא היה חוזר אחר האורחים ביום מפחד אנשי המקום, אלא בערב היה הולך מחוץ לעיר בשער להמתין העוברים דרך שם:

(ד) מכינותינו ויד עני ואביון לא החזיקה (יחזקאל טז) לקמן נאמר הנפש נתנה במקום המשפט וחוטאת. זה ג"כ בא לדרוש מקום המשפט שמה הרשע (ומפני זה הובא דרשת פסוק זה לכאן):

וְהוּא יֹשֵׁב. פֵּרֵשׁ רַשִׁ״י: חָסֵר כְּתִיב, בִּקֵּשׁ לַעֲמוֹד, אָמַר לֵיהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: שֵׁב, וְאַתָּה סִימָן לְבָנֶיךָ כוּ׳. וְכָל מַשְׂכִּיל יִשְׁתּוֹמֵם עַל הַמַּרְאֶה, מָה עִנְיַן יְשִׁיבָה זוֹ לִישִׁיבַת הַדַּיָּנִים, וְלָמָּה הֶרְאָה לוֹ ה׳ כָּזֹאת בִּישִׁיבָה זוֹ דַּוְקָא? עַל כֵּן אוֹמֵר אֲנִי, מִדְּלֹא הִזְכִּיר בְּמַרְאָה זוֹ שׁוּם דִּבּוּר אוֹ צִוּוּי, וַדַּאי תַּכְלִית מַרְאָה זוֹ הָיְתָה לְאַבְרָהָם לְהוֹדִיעוֹ רִשְׁעַת אַנְשֵׁי סְדוֹם. וְהִפְסִיק בְּאָמְרוֹ ״וְהִנֵּה שְׁלשָׁה אֲנָשִׁים נִצָּבִים עָלָיו״, דְּהַיְנוּ הַכְנָסַת אוֹרְחִים, כִּי עַל יְדֵי זֶה יַסְכִּים אַבְרָהָם עִם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לַהֲפוֹךְ אֶת סְדוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר בָּהֶם (יחזקאל טז מט) ״הִנֵּה זֶה הָיָה עֲוֹן סְדוֹם אֲחוֹתֵךְ״ וְגוֹ׳ ״וְיַד עָנִי וְאֶבְיוֹן לֹא הֶחֱזִיקָה״. וְיָדוּעַ שֶׁאוֹרֵחַ בְּרַגְלָיו לֹא יָבֹא, וּרְאָיָה מִן הַמַּלְאָכִים שֶׁלֹּא רָצוּ לִתֵּן לָהֶם אַכְסַנְיָא. וְרָצָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְגַלּוֹת לְאַבְרָהָם עַל יְדֵי הַמַּלְאָכִים שֶׁנִּזְדַּמְּנוּ לוֹ, כִּי הָיָה גָּלוּי לְפָנָיו יִתְבָּרַךְ שֶׁלֹּא יִתְּנוּ לַמַּלְאָכִים אַכְסַנְיָא, וְעַל כֵּן יָדַע אַבְרָהָם בָּזֶה כִּי בַּדִּין הֵם חַיָּבִים כְּלָיָה. וְקָרוֹב לִשְׁמוֹעַ שֶׁהוֹשִׁיב הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בֵּית דִּין שֶׁל מַעְלָה וּבֵית דִּין שֶׁלְּמַטָּה עַל אַנְשֵׁי סְדוֹם, לַעֲשׂוֹת בָּהֶם מִשְׁפָּט מֻסְכָּם מִשְּׁתֵי בָּתֵּי דִינִין אֵלּוּ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב ״וַה׳ הִמְטִיר עַל סְדוֹם״ וְגוֹ׳ ״מֵאֵת ה׳״. וְכָל מָקוֹם שֶׁכָּתוּב ״וַה׳״, הוּא וּבֵית דִּינוֹ, וְעַל כֵּן נֶאֱמַר ״מֵאֵת ה׳״, שֶׁבֵּית דִּינוֹ לָקְחוּ הַמָּטָר הַהוּא מֵאֵת ה׳. וְאֶת אַבְרָהָם הוֹשִׁיב בְּבֵית דִּין שֶׁלְּמַטָּה, כִּי מָצִינוּ שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מוֹשִׁיב אֶת הָאָבוֹת בַּדִּין, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (מיכה ו ב) ״שִׁמְעוּ הָרִים אֶת רִיב ה׳ וְהָאֵתָנִים מוֹסְדֵי אָרֶץ״. וּכְאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (שבת פט:): לֶעָתִיד יֹאמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְאַבְרָהָם: בָּנֶיךָ חָטְאוּ כוּ׳. וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב ״הַמְכַסֶּה אֲנִי מֵאַבְרָהָם״ וְגוֹ׳ ״כִּי יְדַעְתִּיו״ וְגוֹ׳ ״לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט״. כִּי בְּסִבָּה זוֹ יַסְכִּים עֲלֵיהֶם לְאַבְּדָן, יַעַן כִּי לֹא עָשׂוּ צְדָקָה וּמִשְׁפָּט, כַּאֲשֶׁר סֻפַּר מִדַּיָּנֵי שֶׁקֶר שֶׁל סְדוֹם (סנהדרין קט:). אוֹ יֹאמַר, מֵאַחַר שֶׁאַבְרָהָם אַב הֲמוֹן גּוֹיִם, אוּלַי יְהַפֵּךְ בִּזְכוּתָם לַעֲשׂוֹת פְּשָׁרָה, וְזֶהוּ צְדָקָה וּמִשְׁפָּט, כִּי אֵיזוֹ מִשְׁפָּט שֶׁיֵּשׁ בּוֹ צְדָקָה, הֱוֵי אוֹמֵר: זֶה בִּצּוּעַ. וְאַחַר שֶׁהוֹשִׁיב אֶת אַבְרָהָם בַּדִּין עַל אַנְשֵׁי סְדוֹם, עַל כֵּן אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: שֵׁב, וְאַתָּה סִימָן לְבָנֶיךָ כוּ׳.