וּלְאֵ֙לֶּה֙ אָמַ֣ר בְּאָזְנַ֔י עִבְר֥וּ בָעִ֛יר אַחֲרָ֖יו וְהַכּ֑וּ על־[אַל־] תָּחֹ֥ס עיניכם [עֵינְכֶ֖ם] וְאַל־תַּחְמֹֽלוּ׃
פירוש מהרז״ו
החרימם נתנם לטבח. מסרם ביד טבח וכמ"ש בענין שם כי רותה בשמים חרבי חרב לה' כי זבח לה' בבצרה וטבח גדול וכמ"ש ב"ר פ' כ"ה סי' י"א פסיקתא סוף פרשה ט"ו וטבח גדול וְטָבַח גדול וכן כאן נתנם לטבח לָטַבַח היינו טבח שבשמים שעליו אמר כאן ביחזקאל ט' ולאלה אמר באזני עברו בעיר אחריו והכו כי הוא המכה הגדול והם אחריו:
הכתב והקבלה
מכה איש עברי. מצאנו לשון הכאה סתם גם על הכאה שיש בה מיתה, כמו לבלתי הרות אותו דתרגומו למקטל יתי', ויך את הפלשתי וקטל ית פלשתאי, עברו בעיר אחריו והכו (יחזקאל ט׳:ה׳) וקטולו, אשר יכה איש את רעהו, ושם איש ישראל המכה אשר הכה המדינית תרגומו קטלא, והרבה כמוהם אשר יורו על הכאת מיתה אף בלי התלוות עמו מלת נפש או לפי חרב (עי' סנהדרין פ"ד ע"ב), ושפיר אמרו (ברבה פ' זו) המצרי היה מבקש להרגו, אמר משה וודאי זה חייב מיתה כמ"ש ומכה אדם יומת, ע"כ. והרנ"ו מתקשה מאד בהריגת משה את המצרי, שכפי הנראה יהיה מעשהו שלא במשפט, כי איך בעבור הכותו איש עברי יהרגנו, ושפיכת דם הוזהרו עליהם בני אדם קודם מ"ת, ומה לי שופך דם עברי או דם מצרי, גם מה יועיל לעמו אם יהרוג זה האחד בסתר, אין זה כ"א נקם וחימה בלי משפט, והאריך בזה ליישבו, וכל דבריו אינם מספיקים, וכן הרא"ם התעורר דאע"ג שנתחייב המצרי מיתה בידי שמים אין דינו ליהרג בידי אדם כמ"ש הרמב"ם, ע"ש. וכל דברים אלה מיוסדים על דברי המפרשים הכאה זו, שאין בה מיתה וכמ"ש רש"י מלקהו ורודהו, וא"צ שבדין הרגו כי גם בישראל הדין כן הרודף אחר חברו וחושב להכותו הכאה הממיתה אותו ניתן להציל הנרדף בנפשו של רודף:
ספורנו
והפקדתי עליכם בהלה. אמנה עליכם פקידי בהלה כענין ולאלה אמר באזני עברו בעיר אחריו והכו אל תחוס עיניכם ואל תחמולו:
רש"י
ויהרוג בחוריהם בחרב בבית מקדשם. והושב להם גמולם שכתוב ויטמאו את בית ה' ונתקיים מה שאמר (יחזקאל ט') והכו אל תחוס עיניכם וגו' עד צאו ויצאו והכו בעיר: