וְנָתַתִּ֨י פָנַ֜י בָּאִ֣ישׁ הַה֗וּא וַהֲשִֽׂמֹתִ֙יהוּ֙ לְא֣וֹת וְלִמְשָׁלִ֔ים וְהִכְרַתִּ֖יו מִתּ֣וֹךְ עַמִּ֑י וִֽידַעְתֶּ֖ם כִּֽי־אֲנִ֥י יְהוָֽה׃ (ס)
אם למקרא
וכמו שמצינו אסיפה בלי שם עם כן מצינו כריתה חסר עם, כמו ונכרתה הנפש ההיא (ויקרא ז' י' וי"א וי"ט) ופעם (יחזקאל י"ד ח') מצינו העם מיוחס לו ית', ואמר עמי, באומרו כי איש איש מבית יש' וגו' ונתתי פני באיש ההוא וגו' והכרתיו מתוך עמי (ואגב נעיר יקר סהדותא הנמשכת מפסוקים הללו והוא שמתוכם אנו לומדים שהיו מליצות התורה שגורות בפי יחזקאל, כי כל דבריו אלה בחותמם נחתמו, ונראה פשוט כי חתר להדמות אליהם. משה אמר, איש איש מבני ישראל ומן הגר הגר בישראל אשר יתן מזרעו למלך.... ונתתי פני באיש ההוא.... והכרתיו מתוך עמי — וביחזקאל, כי איש איש מבית ישראל ומהגר אשר יגור בישראל.... ונתתי פני באיש ההוא.... והכרתיו מתוך עמי, וכאלה יש מקראות רבים אין פה מקום להעיר עליהם, יזכרו וישובו אל האמת המכחישים שתהיה תורתינו לפני הנביאים כאשר היא לפנינו.)
מלבי"ם
ההיקש התנאי מן השאלה של רשע וטוב לו, לא יכלו הריעים לסתרו על־ידי סתירת הנושא של ההקדמה הקטנה (כאליפז), כי לא כאשר נוכל לאמר על צדיק שחטא בסתר, נוכל לאמר לרשע צדיק אתה, ולא על־ידי סתירת ההקדמה הגדולה (כצופר), אחר שאיוב לעג על יסודותיו אלה הפילוסופייים ולא קיבלם, ואי אפשר להתווכח עם איש על־פי התחלות ויסודות שהוא לועג עליהם, לכן פנו כולם אל הנשוא של ההקדמה הקטנה, לאמר שהצלחת הרשע לא תיקרא הצלחה, רק שכל אחד בירר לו דבר אחר, ומקרה איוב (אחר שעתה על־ידי שהתאמץ בכל כוחו בהכחשת פינות האמונה, ודיבר דבריו במליצות נמרצות ועיונים מתוקנים, מזה נתברר אצלם שדעות אלה קיננו בליבו מכבר, ועל־ידי זה החזיקוהו לרשע גמור מנאץ את אלהים), היה בעיניהם לאות ולמשל אל מקרה כל רשע מצליח: