פרשנות מצטטת על יחזקאל כא:יז

מספקין. ירושלמי (ה"ב כ:) לא מספקין. ספוק שהוא מחמתו, כד"א (במדבר כב, כז) ויחר אף בלעם ויספוק את כפיו. ולא מטפחין. טפוח שהוא לרצונו, ר' יונה וחבריא, חד אמר הכין שרי והכין אסור, וחורנא אמר בין הכין ובין הכין אסור, ולא ידעין מאן אמר דא ומאן אמר דא, מן מה דאמר ר' יונה אית הוה סבין ביומינן והוו מטפחין לאחורי ידיהון בשבתא, הוי דו אמר הכין שרי והכין אסור. רבי הוה מסב לר' שמעון בריה והוו מטפחין לאחורי ידיהון בשבתא, עבר רבי מאיר וכו', ע"כ. ופירושו פשוט דדייק הירושלמי מדתנן במתניתין מספקין וגם תנן מטפחין, ותרויהו ידעי שהם יד ביד, כי בספוק יש להם ראיה מתורת משה רבינו דעדיפא מראיה שהביא התי"ט מן הנביא, ועוד יש שני ראיות מן המקרא, באיוב (כז, כג) יספוק עלימו כפימו. ובאיכה (ב, טו) ספקו עליך כפים. ובפסוק דירך לא יש כי אם הפ' דירמיה (לא, יח) שהביא התי"ט, ופסוק אחר דומה לו ביחזקאל (כא, יז) ספוק אל ירך. ועוד פשיטא להו דספוק סתם הנזכר במתניתין א"א שיהיה אלא בלא שום כלי כי אם בגוף, ובתורה לא נתפרש ספוק כלו בגוף בלא כלי, כי אם בהכאת כף אל כף. כי בספוק ירך לא נזכר במה יספוק, דלא כתיב ספוק כף אל ירך, ולא ספקתי כפי על ירך, אלא ספוק על ירך, ספקתי על ירך, ולא כתיב במה ודילמא הוי בכלי, דא"א דמשנתנו איירי בהא. וטפוח פשיטא להו דהוי נמי בכפים, ולכן חלקו ואמרו דספוק היינו בחמתו, והראיה דכל ספוק הנזכר במקרא לא נאמר אלא בחמה וצער, ומדספוק הוי בחמתו בעל כרחין אע"ג דמצינו טפוח בחמה כגון מענות ומטפחות (מו"ק פ"ג מ"ט), הכא פירושו לרצונו להיותו סמוך לספוק דהוי ודאי מחמתו כמ"ש, דקמ"לן התנא דהכאת כף אל כף בין מחמת הספד בין מחמת שמחה אסור, דבתרויהו גזרינן שמא ישכח ויתקן כלי שיר. ואי לא תנן אלא ספוק דפירושו מחמתו, הייתי אומר דדוקא ספוק שהוא מחמת אבול והספד חיישינן שמא מיגון לבו ישכח ויתקן כל[י] שיר להספדו, אבל מחמת שמחה אימא לא חיישינן, וכההיא דסוף תרומות דאיכא מאן דס"ל דמדליקין בבית המשתה ולא בבית האבל. דבבית האבל חיישינן שמא ישכח ויוציא הנר למקום שאין כהן מה שאין כן בבית המשתה, אע"ג דטעמא אחרינא איכא נמי התם להתיר בית המשתה, מ"מ אי הוה חיישינן לשכחה מחמת שמחה לא הוה מתיר להו, משום הכי תנן נמי מטפחין דפירושו לרצונו, ומסתמא הוא לשמחה וכמו שמביא אח"כ המעשה דרבי שהיה מסב לר' שמעון בריה והיו מטפחין וכו' כמ"ש לעיל. ואי תנן מטפחין לבד אפשר דהייתי מפרשו כמשמעותו במקום אחר, דהיינו מחמתו כדתנן נשים במועד מענות ומטפחות. והייתי מחלקו מלרצונו כמ"ש לעיל, ואף אם הייתי מפרשו דומיא דמרקדין דהוי מסתמא לרצונו, הייתי אומר דדוקא לרצונו הוא דאסור דחיישינן דילמא מרוב שמחה ישכח ויתקן כלי שיר להרבות בשמחתו, אבל מחמתו הוה אמינא דלא חיישינן להא כי לבו נכנע ונשבר וטפי מזדהר מלחטוא, וכההיא דתרומות הנ"ל דאיכא מאן דס"ל דמדליקין בבית האבל ולא בבית המשתה והוא מהאי טעמא ממש, משום הכי תנן לתרויהו לאשמועינן דבתרויהו חיישינן וכההיא דתרומות דאיכא מאן דס"ל דבתרויהו אסור משום דחיישינן בתרויהו:
כלל העולה דמספקין ומטפחין הכל אחד, אלא דהוצרך התנא לשנות את שניהם כדי שלא נטעה לחלק בין חמתו לרצונו כמ"ש, והדר קא מפלגי בירושלמי אי אסור אפילו כלאחר יד או לא, וקאמרא דר' יונה ס"ל דשרי, מדקאמר דהיו זקנים בימיו שהיו מטפחין בשבת כלאחר יד, וחברייא סלה"ו דאסור, דבמתניתין סתמא תנן ומשמע להו דבכל ענין קאסרא:
ומשום הכי תמהני מאד מהתי"ט שרצה לדחות הירושלמי זה בדקדוקיו ופסוקיו, וגם מהטעם דאין סברא לחלק בין מחמתו לרצונו, ובמחילה מכבודו אין זה טעם לדחות דברי רז"ל דדיינו שהם הורו לנו במשך לשונם שהיה אפשר לחלק, ואם סברתינו לא הגיעה לדעתם הרחבה לידע על מה ועל מה, לא משום זה הרשות נתונה לדחות דבריהם, כי אם הדבר רק הוא ממנו, כל שכן שת"ל מצאנו טעם הגון לחלק:

לא פשחור קרא ה' שמך וגו'. לא נקרא שמך פשחור אלא בשביל דבר זה כלומר פשח שחור כמו אילן שנפשח וכן ויפשחני (איכה ג) וכן אמר לו לא פשחור קרא שמך שלשון פשחור משמע אדם גדול ובן חורין פש חור אלא לכך נקרא שמך פשחור פשח שחור, ד"א פש סחור רבים סביבותיך להרוג וללשון זה מגור הוא ל' אסיפה כמו מגורי אל חרב (יחזקאל כ״א:י״ז):

ויספדו שם מספד גדול וכבד מאד. תשעה מינים של הספד הם. מספד. נהי. צעקה. היליל. נידה. מרזח. קינים. הגה. והי. מספד. שנאמר (ירמיה ט') וספדו עליו הוי אחי. נהי. שנאמר (שם) כי קול נהי נשמע מציון. צעקה. והיליל. שנאמר (יחזקאל כ"א) זעק והיליל בן אדם נידה. שנאמר (ירמיה מ"ח) נודו לו כל סביביו. מרזח. שנאמר (שם מ"א) כה אמר ה' אל תבא בית מרזח. קינים והגה והי. שנאמר (יחזקאל ב') וכתוב אליה קינים וגו'. וכשהזכיר כאן מספד גדול וכבוד מאד יכלול כל ט' מינים הללו של הספד ולמדך הכתוב ט' כתות שעלו עם יוסף הספידו עליו ט' מיני הספד. והנה ההספד הוא זכרון חסדי המת ויחוסו כגון שאול ויונתן הנאהבים והנעימים בחייהם ובמותם לא נפרדו (שמואל ב' א') ולפי כאב ההספד שנאמר צר לי עליך אחי יהונתן (שם) ולפי המאורע שאירע לו שנאמר (שם ג') ויקונן המלך על אבנר ויאמר הכמות נבל ימות אבנר. וכן צריך אדם לסדר הטובה שהיתה לו ונסתלקה ממנו כגון (יחזקאל כ"ז) בן אדם שא על צור קינה ואמור לצור היושבת על מבואת ים. וכתב (שם) הונך ועזבונך מערבך מלחיך וחובליך מחזיקי בדקך ועורבי מערבך וכל אנשי מלחמתך אשר בך וכל קהלך אשר בתוכך יפלו בלב ימים ביום מפלתך. ורז"ל הזכירו כן כי ענין ההספד ספור חסדי המת כגון (מו"ק כ"ה ב') ההוא דרב פדת דפתח עליה ההוא ספדנא היום קשה לישראל כיום בא השמש בצהרים שנאמר (עמוס ח') והבאתי השמש בצהרים והחשכתי לארץ ואנן ספדינן על אב בית דין עפר קברו מור ואהלות. דורש נגעים ואהלות. מי מסיר ספקות. ומבאר הלכות פסוקות. תורה רבץ. תלמידים קבץ. כלובש תשבץ. בקרית יעבץ:

מגור. יראה, ל"א ל' אסיפה כמו מגורי אל חרב (יחזקאל כ״א:י״ז) וכן תרגם יונתן: