פרשנות מצטטת על יחזקאל כא:כח

כִּי עַל כֵּן רָאִיתִי פָנֶיךָ אָמַר לוֹ תִּקַּח מִנְחָתִי מִיָּדִי בַּעֲבוּר שֶׁרָאִיתִי פָּנֶיךָ שֶׁהֵם לִי כִּרְאֹת פְּנֵי אֱלֹהִים, וְתִרְצֵנִי בְּקַבָּלַת הַמִּנְחָה כַּאֲשֶׁר הָאֱלֹהִים רוֹצֶה אֶת יְרֵאָיו בְּקַבָּלַת מִנְחָתָם וְקָרְבָּנָם, כְּעִנְיַן "וְנִרְצָה לוֹ" (ויקרא א ד), "עוֹלוֹתֵיכֶם וְזִבְחֵיכֶם לְרָצוֹן עַל מִזְבְּחִי" (ישעיהו נו ז), מִלְּשׁוֹן "יְהִי רְצוּי אֶחָיו" (דברים לג כד), "וְאוֹר פָּנֶיךָ כִּי רְצִיתָם" (תהלים מד ד), "כִּי רָצוּ עֲבָדֶיךָ אֶת אֲבָנֶיהָ" (שם קב טו), כֻּלָּם עִנְיַן חֵפֶץ וְחֵשֶׁק בְּדָבָר. וְרַשִׁ"י כָּתַב (רש"י על בראשית ל"ג:י'), עַל שֶׁנִּתְרַצֵּיתָ לִמְחֹל לִי עַל סֻרְחָנִי, "וַתִּרְצֵנִי", נִתְפַּיַּסְתָּ לִי. וּכְבָר אָמַרְתִּי (רמב"ן על בראשית ל"ב:כ"א) שֶׁאֵינֶנּוּ טוֹב שֶׁיִּהְיֶה לוֹ מַזְכִּיר עָוֹן:

זכרון תרועה. זכרון פסוקי שופרות לזכור להן עקדת יצחק שקרב תחתיו איל. ולא באר לנו הכתוב במה תהיה התרועה אם בשופר אם בחצוצרות, וכן טעם התרועה למה ועל מה, גם לא באר שהיום הזה הוא יום הדין, וסתם הכתוב בשתי מלות אלה זכרון תרועה וסמך על הקבלה כי לא מסרה הכתוב אלא לחכמים, והם קבלו שהתרועה הזאת בשופר מגזרה שוה דתרועה תרועה האמור גבי יובל (ויקרא כ״ה:ט׳) והעברת שופר תרועה, ומה התם בשופר אף כאן בשופר, ומה שהוא יום הדין נרמז במלת זכרון כי הוא לשון נופל על הדין (במדבר ה׳:ט״ו) מזכרת עון (יחזקאל כ״א:כ״ח-כ״ט) והוא מזכיר עון להתפש, וכן לשון פקידה מדת הדין, מלשון (שמות כ׳:ה׳) פוקד עון אבות, ובפירוש אמרו ז"ל פקדונות הרי הן כזכרונות. נמצא שהכתוב באר ברמז כי היום הזה יום הדין ראוי לשמוע בו קול תרועה בשופר כמו שקבלו רבותינו ז"ל.

זכרון תרועה. זכרון פסוקי שופרות לזכור להן עקדת יצחק שקרב תחתיו איל. ולא באר לנו הכתוב במה תהיה התרועה אם בשופר אם בחצוצרות, וכן טעם התרועה למה ועל מה, גם לא באר שהיום הזה הוא יום הדין, וסתם הכתוב בשתי מלות אלה זכרון תרועה וסמך על הקבלה כי לא מסרה הכתוב אלא לחכמים, והם קבלו שהתרועה הזאת בשופר מגזרה שוה דתרועה תרועה האמור גבי יובל (ויקרא כ״ה:ט׳) והעברת שופר תרועה, ומה התם בשופר אף כאן בשופר, ומה שהוא יום הדין נרמז במלת זכרון כי הוא לשון נופל על הדין (במדבר ה׳:ט״ו) מזכרת עון (יחזקאל כ״א:כ״ח-כ״ט) והוא מזכיר עון להתפש, וכן לשון פקידה מדת הדין, מלשון (שמות כ׳:ה׳) פוקד עון אבות, ובפירוש אמרו ז"ל פקדונות הרי הן כזכרונות. נמצא שהכתוב באר ברמז כי היום הזה יום הדין ראוי לשמוע בו קול תרועה בשופר כמו שקבלו רבותינו ז"ל.