כֹּהֲנֶ֜יהָ חָמְס֣וּ תוֹרָתִי֮ וַיְחַלְּל֣וּ קָדָשַׁי֒ בֵּֽין־קֹ֤דֶשׁ לְחֹל֙ לֹ֣א הִבְדִּ֔ילוּ וּבֵין־הַטָּמֵ֥א לְטָה֖וֹר לֹ֣א הוֹדִ֑יעוּ וּמִשַׁבְּתוֹתַי֙ הֶעְלִ֣ימוּ עֵֽינֵיהֶ֔ם וָאֵחַ֖ל בְּתוֹכָֽם׃
הכתב והקבלה
חמסי עליך. שם חמס כאן יראה הוראתו ענין הקללה החרוף והבזיון (גערינגשאֶטצונג, פעראכטונג), כמו חמסו תורה ויחללו קדשי (יחזקאל כ״ב:כ״ו) חללו קדש חמסו תורה (צפניה ג׳:ד׳), מלת חמס עומד נגד חלול להוראת חסרון והעדר הכבוד, ונאמר (משלי יו"ד) ברכות לראש צדיק ופי רשעים יכסה חמס, גם כן חמס דסיפא נגד ברכות דרישא, וכפירוש הגר"א שם יכסה חמס שמחרף את כל האדם ומדבר עליהם דברים רעים ומקללם, וזה ג"כ נקרא חמס, כמו שאמרו והארץ מלאה חמס גם הנגזל היה לו חמס דברים לחרף את הגזלן, והיא הפך הברכה שענינו הפאר והתהלה, כענין והתברך בלבבו, מברך רעהו בקול גדול; וטעמו כאן אחרי הודיעו ותקל גבירתה בעיניה, אמרה שרה חמסי עליך: ר"ל הבזיון וחסרון הכבוד ממנה הוא בשבילך ועל ידיך:
רבנו בחיי
ודע כי מצות השבת היא המצוה ראשונה שנתנה לישראל קודם מתן תורה והיא עקר האמונה והיא שקולה כנגד כל המצות כלן ועם מצות השבת יאמין אדם בחדוש העולם כי נברא בששת ימים וביום השביעי שבת, ודרשו רז"ל לא חרבה ירושלים אלא בשביל שחללו את השבת שנאמר (יחזקאל כ״ב:כ״ו) ומשבתותי העלימו עיניהם ואחל בתוכם וכן מצינו ירמיה שהיה מזהיר לישראל בשמירת השבת והיה אומר שבשמירת השבת תתקיים ירושלים ומלכות בית דוד והיה מתנבא אליהם שאם אינם משמרים את השבת שתחרב העיר, הוא שאמר (ירמיהו י״ז:כ״ז) ואם לא תשמעו אלי לקדש את יום השבת ולבלתי שאת משא ובא בשערי ירושלים ביום השבת והצתי אש בשעריה ואכלה ארמנות ירושלים ולא תכבה, ודרשו רז"ל אלמלי היו ישראל משמרים אפילו שתי שבתות מיד נגאלים שנאמר (ישעיהו נ״ו:ו׳-ז׳) אשר ישמרו את שבתותי, וכתיב בתריה והביאותים אל הר קדשי. ואמרו עוד כל המשמר את השבת כהלכתה אפילו עובד ע"ג כדור אנוש מוחלים לו שנאמר (שם) אשרי אנוש יעשה זאת כו' שומר שבת מחללו אל תקרי מחללו אלא מחול לו.
ומה שהזכיר שבתותי בלשון רבים על דרך הפשט מפני שהרבה יש בשנה.
ומה שהזכיר שבתותי בלשון רבים על דרך הפשט מפני שהרבה יש בשנה.
הכתב והקבלה
עד חמס. ת"א סהיד שקר וכתיב"ע. ומדלא אמר קרא עד שקר (כבפסוק י"ח) רק עד חמס, נ"ל שהוא בעצמו לשון עד זומם שבפי רבותינו, דהיינו שהוזמו ע"י עמנו הייתם, דילפו ליה (מכות ז') מלענות בו סרה, שהוסר גופן של עדים, כי לא היו באותו מקום שאמרו עליו שנעשה שם המעשה שהעידו, ולשון חמס ישמש גם לענין הסרת דבר ממקומו, (ירמיהו י״ג:כ״ב) נחמסו עקביך, שפירשו הרשב"ם הוסר הכסות מעל העקב, וכן ויחמוס כגן שכו (איכה ב׳:ו׳), ר"ל הסר סכת הגן, וכן חמסו תורתי (יחזקאל כ״ב:כ״ו) כלומר הסירו תורתי, והעיד שם בשם רבנו יונה כי ענין חמס בלשון ערבי הוא הסרת דבר ממקומו, ככה העד שהוסר ממקום המעשה נקרא עד חמס (אונאנוועזענדער צייגע), ומפרש אח"כ באיזה אופן ידעי, שהם עדי חמס, ואמר לענות בו סרה, שעדים אחרים יעידו עליהם שהיו סרים ממקום המעשה כי עמנו הייתם במקום אחר: