פרשנות מצטטת על יחזקאל כד:ב

ולענויי נפשייהו שנאמר שמחו כו'. מנהג אבילות היינו במחשבה וברוח כהה דאבלות. וענוי הוא במעשה דצער כמו צום בחמש' דברי' והביא ראי' שפיר על הני תרי מילי מקרא דישעי' שנאמ' שמחו את ירושלים וגילו בה כל אוהבי' שישו אתה משוש כל המתאבלי' עליה. ושמחה הוא מעשה בפועל נסמך במקרא למשתה וכדומה ברקוד וכלי זמר. וששון הוא רוח גבוהה מלא רצון. ולהכי פי' ביומא ד' כ"ב ב' השיבה לי ששון ישעך על רוה"ק. וכן בב"ר פ' מ"ט על כן משחך אלהים אלהיך שמן ששון מחבריך דרשו על רוה"ק. וה"ק קרא שמחו בפועל כל אוהביה שנצטערו בפועל מחמת אהבתה. ושישו ברוח גבהה כל המתאבלים עליה ברוח נכאה. הרי למדנו דיש להצטער גם בענוי בפועל גם באבילות בלב. ובה"ג כ' בזה"ל בה' ת"ב ותענית. ומחוייב בר ישראל לענויי נפשייהו בת"ב ולמנהג אבלותא דכתיב כה אמר ה' צבאות צום הרביעי וגו'. והביא ראי' מהאי קרא דזכריה על ענוי נפש המיוחד בת"ב שהוא בחמשה דברים. וסיים ולמנהג אבלותא אע"ג שלא זהו המרומז בקרא דזכריה. מכ"מ טעמא הוא על חומר ט"ב משום שיש בו גם עניני אבלות: וראיתי לבאר בזה ענין נכון. שהרמב"ן בס' תה"א ענין אבילות ישנה כ' ומסתברא דכולהו ד' צומות ת"צ הן ונביאים גזרו אותם וכל חומרי תענית עליהן מפסיקין בהם מבע"י ואסורין ברחיצה ובסיכה כו' כת"ב וקרא מקיש להו כת"ב. אלא האידנא כיון דבזמן דליכא צרה בטילין ורצו לנהוג להתענות בהן ולא רצו לנהוג בחומרות הללו. אבל מעיקר התקנה ודאי אסורין הן בכולן. דלא גרע גזרת נביאים מגזרת ב"ד בתענית אמצעות ואחרונות. וכל דתקון נביאים כעין דאורייתא תקון ועשו ד' צומות כיוה"כ לענוי. וכן לגבי תענית דמגילה אי' במדרש תהלים וצומו עלי שלשת ימים לילה ויום וכי אפשר לאדם לעשות כן אלא שהיו מפסיקין מבע"י ובתוספתא אמרו כל אלו שאמרו אוכלין ושותין מבע"י אסורין במלאכה וברחיצה כו' מנין שהיום הולך אחר הלילה שנא' לך כנוס את כל היהודים וגו' הא למדנו שאין תענית נקבע על הצבור אלא בהפסקה מבע"י ובחומרות אלו שוין הן לת"ב בענוי והא דנקיט בגמ' לאסור בתשעה באב בלחוד משום דשארא ברצו מתענין אוקימנא ולא מדכרי להו במתניתין ולא בגמ' כלל והיינו דאמרינן במגילה ד"ה רבי נטע נטיעה בפורים ורחץ בקרונה ש"צ בי"ז בתמוז ובקש לעקור ת"ב לומר שעקר י"ז בתמוז משום שאין שלום ואין צרה הי' בימיו ומש"ה רחץ לעקור דמי' מילתא לההיא דאי' ברה"ש מעש' וגזרו תענית בחנוכ' בלוד וירד ר"א ורחץ ור"י וסיפר מיהו האידנא פוק חזי מאי עמא דבר עכ"ל הרמב"ן ז"ל והביאו הר"ן רה"ש סוף פ"א וגם רמז עלה בש"ע סי' תק"נ ס"א שכ' הכל חייבים להתענות בד' צומות הללו ואסור לפרוץ גדר. ור"ל שאע"ג שאין חובה בהם היום מעיקר תקנת הנביאים והראי' שלא נהגו בהם כמו שתקנו שיהי' בכל החומר דת"ב. מכ"מ בתענית כבר רצו ונהגו ישראל ואסור לפרוץ מנהג ישראל. וכ"כ המג"א סק"א וע"ע סק"ב. ואע"ג שיש כמה עתים גזרות ר"ל ואין שלום וכמש"כ הרמב"ן והר"ן שם בזה"ל וכש"כ בדורות הללו שהרי בעונותינו שרבו צרות בישראל ואין שלום הילכך חייבין הכל להתענות מדברי קבלה ותקנת הנביאים עכ"ל. ולפי זה הי' הדין נותן לנהוג חומרי ת"ב כתקנת הנביאים צ"ל דאחר שבזמן שלא הי' גזרה נהגו להקל בזה שוב לא עמדו על החומר שבהם מעיקר הדין. וכל עין רואה כמה ישוב קלוש הוא להקל על דין דד"ק ואם לא רצו לנהוג באותו החומר בזמן שהיה בידינו וברצונינו היאך אנו יכולים לנהוג קולא זו בזמן גזירה שאז מפורש בד"ק לנהוג בצום ולפי דברי הרמב"ן ה"ז כתוב מפורש. והנה עיקר הראי' שהביא הרמב"ן מק"ו מתענית אמצעות ואחרונות כל ת"ג אינו אלא לפי דעתו ז"ל דס"ל דחומר התענית על כל הצרות ר"ל שוה לחומר תענית של גשמים. אבל כל הפוסקים חולקים ע"ז ויבואר עוד לפנינו. וא"כ אין ראי' כלל. ואין דמיון הני צרות שהי' בימים אלו אלא לשארי צרות ולא לעצירת גשמים וגם מה שהביא מהא דרבי כבר כת' הגר"א ז"ל שם שלפי דברי התו' במגילה שם אין הוכחה כלל. דודאי התענה אלא רחץ ללמד הלכה לרבים. וביקש לעקור ת"ב מאותם החומרות. ואדרבה יש להוכיח להיפך דרבי מדינא רחץ. מדקאמר ורחץ בי"ז וביקש לעקור תשעה באב. ולא קאמר ועקר י"ז בתמוז או וביקש לרחוץ בת"ב. אלא בי"ז בתמוז הורה למעשה דינא דמתחלת התקנה ובתשעה באב ביקש לעקור תקנת הנביאים משום שבימיו הי' שלום. מיהו גם רבינו הגר"א ז"ל הסכים להרמב"ן ז"ל מהקישא דקרא ארבע צומות הללו. וכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון. והכי הוסיף הגר"א להלוך בשיטה זו בסי' תקס"ז סק"ג לענין טעימה וע' מש"כ בסי' קס"ז אות א'. ואני אומר עפר אני תחת כפות רגלי הרמב"ן והבאים אחריו ז"ל. אבל בזה אין הדברים נראין כן וגם דעת הראשונים אינו כן כאשר יבואר. ומתחלה אומר דבגוף המקרא מבואר הבדל בין ט"ב לשארי צומות בהפסקה מבע"י ובחומר ד' עינוין בהפסקה מבואר ביחזקאל כ"ד גבי עשרה בטבת כתוב לך את שם היום את עצם היום הזה דקדק הנביא עצם היום. ללמד דוקא יום ולא לילה. כמשמעות עצם היום בכה"ת. ואפי' ביום הכפורים אי' ביומא דף פ"א חמשה קראי כתיבי חדא לאזהרה דיממא וחדא לאזהרה דליליא חדא לעונש דיממא וחדא לעונש דליליא. ולא הוצרכנו לכך בשבת ובשארי מועדות אלא ביום הכפורים. היינו כדי להוציא מלשון עצם דכתיב ביום הכפורים דמשמעו ולא לילה כמו משמעות עצם דכתיב גבי נח אברהם ומשה ונדרש ברבה שהוא ביום ולא בלילה. ואחר שפי' הכתוב דעצם דיוה"כ לא אתי למעט לילה. בע"כ נדרש בעצם דיוה"כ למעוטי תוספת מעונש ואזהרה. כדאי' שם על עיצומו של יום אתה ענוש כרת ואי אתה ענוש כרת על תוספת. ובסי' קס"ז אות ב' יבואר שיטת הסוגי' בזה. מעתה ניזיל להאי בעצם דכתיב גבי עשרה בטבת. דדעת הרמב"ן ז"ל בס' תה"א ובמלחמת ה' תענית פ"א דט' באב דספק בה"ש אסור הא תוספת ליכא. דאין תוספת אלא לקדושה דשבת ויו"ט ויוה"כ. ולא בט"ב ושארי צומות שאין בהם קדושה. ולפ"ז יש לנו מקום לפרש דיוק מקרא זה כמו ביוה"כ דכתי' באורייתא בעצם שבא למעוטי תוספת ויהי' מזה עוד הוכחה דבלילה אסור עשרה בטבת ולא בא אלא לאפוקי תוספת וה"נ בט"ב. אבל לא כן דעת הרי"ף והרמב"ם ז"ל דס"ל להיפך דבשבת ויו"ט ואיסור מלאכה דיוה"כ אין תוספת רק בענוי דיוה"כ אלמא דלא בקדושה תלי' תוספת אלא בענוי. ואפי' לשיטת רבינו והתו' דיש תוספת לשבת ויו"ט כמש"כ בשאילתא קי"ב אות ה' מכ"מ אינו דומה חומר תוספת דענוי לתוספת דמלאכה בזמן ובעיקר החיוב במקום מצוה כמבואר שם בס"ד. הא מיהא דעיקר תוספת שייך לענוי. ובט"ב באמת יש תוספת לענוים כמו שביארנו יפה בסי' קס"ז שם בארוכה. וכן נהגו כל ישראל עפ"י דעת בה"ג שאין מבדילים בשבת ערב ט"ב מבע"י והוא משום דהוי קבלה שאינו אלא משום תוספת כמש"כ הרמב"ן ז"ל עצמו שם. ולפי זה אי הי' עשרה בטבת בחומר ט' באב הי' אסור גם תוספת. וע"כ דיוק המקרא בעצם למעוטי לילה כמו בכל מקום דכתיב עצם היום דמשמעו הכי הוא אם לא בהוכחה שאינו בא אלא למעוטי תוספת. ומזה נלמד לסתם צום שבמקרא שאינו אלא ביום ולא בלילה. [ואפי' לר"ש ברה"ש די"ח דס"ל דצום העשירי הוא חמשה בטבת. מכ"מ ע"כ צ"ל דר"ש מפרש מקרא דיחזקאל שנצטוה לכתוב את יום עשרה בטבת הוא לתענית אלא דס"ל שלא הי' נוהג כי אם משנת התשיעית עד שנת י"ב שהיא ביאת השמועה מחרבן ירושלים בחמשה. ונעקר הצום של יום העשירי ליום החמישי] הרי ביארנו דין לילה. וממילא ה"ה לשארי עינויים כמבואר בתוספתא שהביא הרמב"ן ז"ל דהא בהא תלי'. ונוסיף דגם זה מפורש במקרא קודש בזכריה ד' ששלחו לשאול האבכה בחודש החמישי הנזר כאשר עשיתי זה כמה שנים. והשיב הנביא על ד' צומות יחד. ואמר כה אמר ה' צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהי' לבית יהודה לששון ולשמחה וגו' וקשה למה זה לא שאלו כי אם על תשעה באב שהוא בחודש החמישי והתשובה היה על כל הצומות. אלא ע"כ משום דכסבורים היו שהצומות קבועים לעד לעולם לצום משום דעלולים למאורעות רעות בימי הרעה אפי' בזמן שבהמ"ק קיים. ומש"ה כתב הרמב"ם ה' תענית דאז יש לעשות תשובה. ומש"ה לא נסתפקו אלא על הדברים המיוחדי' לט"ב משום חרבן בהמ"ק. והיינו שאמרו האבכה בחודש החמישי וזהו קינות שנהגו בבבל לומר בט"ב. הנזר. ופי' בת"י האמנע מתפנוקין. היינו אלו הענוין לבד תענית שלא נהגו אלא בט' באב והשיב הנביא שטעו בעיקר הדבר. ואין הימים קבועים אלא לששון ולשמחה. וא"כ יש נ"מ בכל הצומות. הרי מוכח מזה דחומר יש בצום החמישי מכל הצומות לשאר ענוין. מיהו הוכחה זו יש מקום לדחות ולפרש דלא שאלו על הצומות כלל. אלא על מנהג שבוע שחל ט"ב להיות בתוכה שנהגו ע"פ הרמז בהושע והשבתי משושה חגה חדשה ושבתה כדאי' שלהי מ' תענית. וע"ז קאי האבכה בחודש החמישי הנזר. והשיב הנביא דגם עיקר התענית יהי לששון. או נימא דשאלו על שני דברים האבכה בחודש החמישי הן קינות המיוחד לט"ב. הנזר קאי על הד' צומות בכלל. אבל עדין ק' לשיטת הרמב"ן לשון הכתוב בתחלת תשובת הנביא כי צמתם וספוד בחמישי ובשביעי וזה שבעים שנה הצום צמתוני אני. מה זה שייחד הכתוב תענית ט"ב וצום גדליה. וגם פי' וזה שבעים שנה אינו מבואר כלל. וכך מיבעי בחמישי ובשביעי זה שבעים שנה. מהו לשון וזה. אלא כך הענין. דמתחלה קבעו צום החמישי וצום השביעי שיהו שוין בכל דבר והיינו דאי' ברה"ש די"ח בצום השביעי זה ג' בתשרי שבו נהרג גדליה ב"א ומי הרגו ישמעאל ב"נ ללמדך ששקולה מיתת צדיקים כשריפת ב"א. ותמוה מנלן דשקול כשריפת ב"א דחמירא טובא. ולא כאינך מאורעות שבצום הרביעי והעשירי אלא משום דידוע שנהרג גדליה בר"ה זה א' בתשרי כמש"כ הב"י בשם רבינו ירוחם בזה"ל אמרו כי בר"ה נהרג. וכ"כ הרד"ק ירמיה פ' מ'. וא"כ קשה למאי דחו אותו ליום ג' ולא ליום ב' כמו כל תענית הנדחה מפני ש"ק אלא ע"כ משום שנהגו בו כל חומר של ט"ב וצריך להפסיק ולנהוג אבלות ותענית מבע"י והוא בזיון ליום ר"ה. ולא דמי לט"ב שחל אחר השבת שנוהג ביום א' דהתם במקרה הוא והכא לקבוע תענית בזה האופן בזיון כבוד המועד הוא. ותו דבעניני אבלות חמור מועדים מש"ק וכל המועדים שוין כמש"כ רבינו בשאי' ט"ז ובה"ש אות י"א. והיינו דקאמר דמדקבעו בג' בתשרי ולא בשני ש"מ דחמור כשרפת ב"א בט' באב ולא כאינך צומות. ואין לומר הא שלא קבעוהו ביום שני הוא משום שבכל תפוצות ישראל מלבד מקום שמקדשין אה"ח נהגו שני ימים רה"ש שלא ידעו מתי קדשו ב"ד אה"ח כאשר יבואר לפנינו ומש"ה קבעו ליום ג'. הא ליתא דאכתי היו יכולים לקבוע התענית על מחרת יום רה"ש בלי קביעות יום לחודש וכמו שקבעו צום אסתר לדעת רבינו וסיעתו באופן שנקבע בימי מרדכי ואסתר כמש"כ בסי' ס"ז אות י"ט אלא ע"כ משום חומר עצמו שעשו אותו כיום שריפת ב"א. והיינו דכתיב כי צמתם וספוד בחמישי ובשביעי. שהיו נוהגים גם בצ"ג לומר הספדים וקינות כמו בט"ב. וגם מזה המקרא הוכחה לדברי רז"ל שקשה מיתת צדיקים כשריפת ב"א. וכל זה המנהג היה עד בוא עזרא ומעולם לא היה אלול מעובר ומש"ה אע"ג שנהגו מכ"מ שני ימים רה"ש בכל תפוצות ישראל מכ"מ לא חשו לקבוע הצום בג' בתשרי ויהיה הפסק מבע"י לכל ישראל מיום שני דקל היה להם מנהג יום שני דרה"ש. אבל משעה שאירע אלול מעובר בימי עזרא וכדאי' ברה"ש ד' י"ט. והנה התו' נתקשו מנלן שהיה כן. והעלו מדכתיב וביום עשרים וארבעה לחודש נקהלו וגו' ולא בכ"ג ואין לומר משום אסרו חג שהרי לא היו נוהגים כלל קדושת א"ח ותו דדבר של ציבור היה אלא ע"כ משום שעיברו אה"ח וא"כ האי דכתיב ביום עשרים וארבעה אינו אלא עשרים ושלשה באמת. אלא חשיב מיום א' דרה"ש אע"ג דשייך לאלול. והנה מלבד שהוא דוחק גדול לומר דהמנין אינו מדוקדק לחודש. עוד הוא נגד ירושלמי מ' ע"ז פ"א דמבואר שם טעם שלא נקהלו בכ"ג הוא משום ברא דמועדא. פי' אסרו חג. אלא עיקר הוכחת חז"ל הוא מגוף המקרא דכתיב בנחמיה ח' ויביא עזרא הכהן את התורה לפני הקהל ביום אחד לחודש השביעי וגו' ויאמר נחמיה וגו' היום קדוש הוא לה' אלהיכם אל תתאבלו ואל תבכו כי בוכים כל העם בשמעם את דברי התורה. ודברים אלו סתום וחתום מה זה בכו העם ומה הודיעו להם. ויותר תמוה לשון אל תתאבלו אבלות זו מה היא לכאן. אלא כך הענין. דזה המעשה היה ביום שני דרה"ש ואותו השנה היה יום ראשון בעש"ק והשני בש"ק כמבואר ביצה פרק ב' על הא דכתיב באותו הענין ושלחו מנות לאין נכון לו אר"א למי שלא הניח עירובי תבשילין. אלמא דהזהיר על שמחת אותו יום שהוא יום מועד בשלוח מנות למי שלא הניח ע"ת ולא בישל אתמול שהיה רה"ש גם כן. והיינו דאי' בירוש' הנ"ל אר"י בר מדי' אנא חשביתה ולא הוי בשבתא. פי' שלא היה באותו שנה כ"ג בתשרי ש"ק. והוא כמש"כ שרה"ש שהוא א' לחודש תשרי היה בש"ק וכ"ג בתשרי יום א'. והנה עד כה היה מנהג ישראל בבבל שמקום שמקדשים אה"ח היה נוהגים יום אחד רה"ש ובכל תפוצות ישראל שני ימים. וממילא כ"ז שהי' עזרא בבבל ושם קדשו אה"ח נהגו בירושלי' שני ימים רה"ש. וכשבא עזרא לירושלי' וקדשו שם אה"ח כסבורים העם שיעשו יום א' רה"ש והוא יום ששי. ובבואם ביום ש"ק לבהכ"נ וקראו את התורה בפ' של רה"ש בחודש השביעי וכדתנן במגילה פ"ג. טעו בדבר ולא עלה ע"ד שלא באו עדים בזמנו. וחשבו שהוא תקנה לנהוג שני ימים לעולם משום שמא יחרב בהמ"ק ולא יקדשו אה"ח בירושלי'. וכמו שמתקנים היום שני יו"ט ש"ג אע"ג שבקיאים בקבועא דירחא משום קלקול. ומש"ה נבהלו וזכרו ענין חרבן בהמ"ק והתחילו לבכות ולהתאבל כשמעם את דברי התורה שקוראים גם היום בפרשת רה"ש. והודיעו הלוים המבינים לכל העם המעשה כאשר הוא באמת שלא באו עדים והיום הוא קדוש לאדונינו. פי' לא כמו שאתם סבורים שאינו קדוש אלא לנו מצד התקנה. אלא קדוש הוא לה'. באשר היום קדשו אה"ח] מאז והלאה כשראו שאירע אלול מעובר התחילו לנהוג בכל תפוצות ישראל שני ימים של רה"ש קדושה אחת. ואפי' לר' יהודה בעירובין פרק ג' דלא ס"ל שהוא קדושה אחת. מכ"מ אותו חומר של יום ראשון נהגו גם בשני מספק ממש. ומאחר שהיה באותו החומר שוב לא היו יכולים להפסיק מבע"י בצום ואבלו של צ"ג כמנהגם עד כה. והחלו לנהוג צום השביעי במנהג דצום רביעי ועשירי. והיינו שלא שאלו עוד על צום השביעי כמו שלא שאלו על צום הרביעי והעשירי. ותשובת הנביא היה מתחלה כי צמתם וספוד בחמישי ובשביעי. וזה שבעים שנה. רצינו וזה היינו דשביעי היה שבעים שנה ולא יותר. דמיד שכלה שבעים שנה לא נהגו בשביעי חומר דחמישי. ובסוף השיב הנביא דגם עיקר הצום שהן ד' ימים כולם נהפכו לששון ולשמחה. מכל זה מבואר יפה שאין חומר דט"ב בשארי צומות. אלא ביום צ"ג היה כן ונשתנה כהיום מפני קדושת רה"ש. ואחר שביארנו מגופי המקראות. נוסיף עוד דכן הוא דעת הראשונים ז"ל דסתס צום אינו אלא כתענית יחיד אפי' הוא מד"ק ולא כמש"כ הרמב"ן דתקנת הנביאי' מסתמא כצום יוה"כ. והנה ידוע מאמרם ז"ל בפסחים ד' נ"ד א' שמואל אין ת"צ בבבל אלא ת"ב בלבד. ופרש"י ותו' והרמב"ם וש"ע סי' תקע"ו סי"ד משום שאין ת"צ בחומריו אלא בעצירת גשמים ובבבל לא היו נצרכין לזה. והרמב"ן ז"ל הקשה האשארי צרות של"ת ג"כ מתפללין כ"ד ברכות ואמאי גרע תעניתן לכל החומר שיש בת"ג. מש"ה העלה טעמא דשמואל הוא כדאי' בירו' דבעינן נשיא לגזור צום כת"צ לכל דבריו. ובבבל לא היה נשיא. וקשה טובא א"כ האיך מתענין כהיום בא"י תענית גשמים באותו החומר דתנן במס' תענית הא אין נשיא גם בא"י. אלא ע"כ הא שנצרכים לנשיא אינו אלא בשארי צרות שלא מן המשנה הוא להתענות בכל חומריו. מש"ה כשמסכימין לגזור חומר ת"צ כמו שהסכימו מרדכי ואסתר היו נזקקין להסכמת הנשיא. משא"כ בעצירת גשמים שדינא הכי עפ"י סדר המשנה. שוב אין אנו נזקקים לנשיא כלל. וממילא בבבל דלגשמים א"צ. ולשארי צרות אין נשיא אין ת"צ בחומריו. ומזה גופא ראי' שאין תענית דשארי צרות דומה לתע"ג אלא בכ"ד ברכות ולא בחומריו. והכי דעת הרי"ף ג"כ דבשלהי פ"א דתענית כ' הרי"ף בזה"ל ר"י נשיאה גזר תליסר תעניתא ולא נענה סבר למגזר טפי א"ל רבי אמי הרי אמרו אין מטריחין עה"צ יותר מדאי ארחב"א א"ר יוחנן לא שנו אלא לגשמים אבל לשאר מיני פורענות מתענין והולכין עד שיענו מן השמים תנ"ה כו' עכ"ל. מזה הלשון מוכח דר"י נשיאה גזר בגשמים וחלק עליו ר' אמי. ובזה סיים רחב"א בשם רי"א דמה שאמרו אין מטריחין אה"צ יותר מדאי אינו אלא לגשמי' אבל לשארי צרות כ"ע ס"ל כר"י נשיאה דאפשר למגזר טפי. והרי בסוגיא דגמרא מפורש להיפך. דר' אבא ברי' דרחב"א א' דר"א לנפשי' הוא דעבד דארחב"א אר"י ל"ש אלא לגשמים כו'. ומקשה הגמרא על דר' אמי מברייתא דתני כר' יוחנן ומסיק תנאי הוא דפליגי רבי ורשב"ג בהא שאין מתענין בגשמים יותר מי"ג תענית אי משום שאין מטריחין על הצבור וא"כ ה"ה בשאר מיני פורענות או משום שעבר זמן גשמים. הרי מבואר דעובדא דר"י נשיאה הי' בשארי דברים ור' אמי פליג אדר' יוחנן. ואנן קיי"ל כר' יוחנן. וכבר עמד ע"ז הר"ן ודחה דברי הרי"ף אבל האיך אפשר לעזוב דברי הרי"ף באין פותר ח"ו אלא כך הענין. דהנה הר"ן הקשה על הא דר"י נשיאה גזר י"ג תענית. והרי זה המספר לא שייך אלא בגשמים דיש חלוק בסדר תענית בין ראשונות לאמצעית ואחרונות אבל בשאר פרענות כהא דר"י נשיאה דתנן בהו מתריעין מיד א"כ אין חלוק כלל בין ראשונות לאחרונות מאי שייך ג' וג' וז'. ויישב דמכ"מ אין גוזרין תענית אלא באופן זה דגשמים והנה ישוב זה הוא בלא טעם ועיקר. וגם בש"ע לא נתבאר זה הדין. אלא כך יש לנו לומר דבשארי פורענות ודאי לפי דתנן מתריעין מיד ומכ"מ אין נוהגין בהם אלא כתענית יחיד כמש"כ ואין שום נ"מ בין ג' וג' וז' בחומר התענית א"כ באמת אזיל כל זה הסדר לגמרי ולא שייך זה הסדר. אבל כ"ז באופן שאין נשיא לגזור חומר תע"צ. אבל ר"י נשיאה שהי' בכחו לגזור שיהא בחומר תענית גשמים כדברינו. מש"ה עשה כסדר ת"ג לגמרי וגזר י"ג תענית לחלק בחומר בין ג' ראשונות לאמצעית ואחרונות. וכשכלו רצה לגזור יותר באותו חומר של אחרונות וא"ל ר' אמי שאין מטריחין עה"צ יותר מדאי ולא פליג ר' אמי על ר"י וס"ל דר' יוחנן לא אמר אלא באין נשיא או שאין הנשיא גוזר באותו חומר אז צריכין להתענות עד שיענו ואין מספר י"ג שייך כלל משא"כ כשיש נשיא וגוזר י"ג תענית ובאותו חומר אזי אין מטריחין יותר. ור' אבא לית לי' דר' אמי ואמר שאין חילוק בזה ור' אמי לגרמי' הוא דעבד. והביא תנ"ה כר' אבא מדתני' כשאמרו ג' וכשאמרו שבע לא אמרו אלא לגשמים אבל לשאר מיני פורענות מתענין והולכין עד שיענו. ומזה שפיר מוכח דאפי' כשיש נשיא הכי הוא. דאי מיירי באיו נשיא ואין סדר י"ג כלל. לא מיבעי למיתני כשאמרו ג' וכשאמרו ז'. אלא הכי מיבעי למתני כשאמרו י"ג תענית לא אמרו אלא לגשמים כו' אלא ע"פ ה"פ דאפי' כשהן ג' וז'. יש חלוק בין גשמים לשאר פורענות והיינו אפי' כשיש נשיא ואינו גוזר מתחלה אלא סדר ג' וג' וז' כדעביד ר"י נשיאה מכ"מ יש חלוק בין גשמים לשאר מיני פורענות לענין הוספה על זה המספר וקשה על ר' אמי. ומסיק תנאי היא ופסק הרי"ף כרבי וכר' אמי שאין מטריחין עה"צ יותר מי"ג תענית כשיש בהם חומר ת"צ בין בגשמים בין בשארי צרות וכשיש נשיא. ומש"ה הביא הא דר"י נשיאה ותשובת ר' אמי ומשום שאין בזמנינו נשיא הביא זה הדין באופן שיהא במשמע דמיירי בגשמים. דבאמת אין נפקא מינה בין גשמים לשאר פורענות כשיש נשיא כיון שהטעם הוא שאין מטריחין אה"צ יותר מדאי. וכך דרך הראשונים להסב מימרא דאמוראי באופן שיהא להלכה כמש"כ במלחמת שלהי מ' ע"ז בישוב דברי הרי"ף עצמו. הרי כדברינו דיש נ"מ בין גשמים לשארי צרות בחומר תענית מצד הדין וכשאין נשיא א"א להוסיף מרצון עצמו: ויש עוד ראי' לזה מהא דאי' בתענית די"ב א"ר כהנא אמר רב יחיד שקבל עליו תענית אסור בנה"ס חיישינן שמא ת"צ קבל עליו כו' א"ל רבנן לרב ששת הא קא חזינן רבנן דמסיימי מסנייהו ואתי לבי תעניתא אקפד וא"ל דילמא מיכל נמי קאכלו. וקשה מאי ארי' נה"ס נימא דאסור בחמש ענוים וע' במלחמת ה' שיישב בדוחק. וגם זה אינו מובן במאי פליגי ר"ש ורבנן בת"צ. אלא מייריבשארי צרות והא פשיטא לכ"ע שאין ת"צ לגמרי כחומר ת"ג וכדברינו אנא מכ"מ ס"ל לרב ששת דכשגוזרים ת"צ בשארי צרות דאסור מיהא בנה"ס וחמור מתענית יחיד לגמרי מטעם וראי' המבואר בסמוך. ולא דמי לת"ג הראשונים שמותרין בנה"ס דהתם כך תקנו כתענית יחיד לגמרי מש"ה מותרין בנה"ס הא שאר ת"צ שאין בהם חומר ט"ב בנה"ס אסור וזהו דעת רב ומש"ה אמר דיחיד שקבל עליו תענית אסור בנה"ס ולא יותר. דחיישינן שמא ת"צ קבל עניו. ויחיד כשמתענה מסתמא אינו על גשמים אלא על איזה צרה וחיישינן שמא קבל עליו כחומר ת"צ בשארי צרות. אבל רבנן לא ס"ל הכי אלא כל שאינו בחומר כל הענוים מותר אפי' בנה"ס. ממילא אין לחוש בתענית יחיד ג"כ והכי קיי"ל. הא מיהא הוכחנו בזה דעת הראשונים שאין בשארי צרות גזרת חמש עינוין. וקשה לפי זה הא עיקר מצוה דד"ק על הצום כתיב בקרא דיואל קדשו צום גבי צרת חגב. ואי איתא דסתם צום משמע בחמש עינוין אמאי אינו כן בשארי צרות. אלא ודאי סתם צום במקרא אינו בזה החומר. ואל תתמה הא בתענית די"ב ע"ב נ"ל מהאי קרא דכתיב קדשו צום קראו עצרה מה עצרת אסור בעשית מלאכה אף תענית חסור במלאכה. הרי דיש לגזרת תענית זה חומר דת"צ. הנ"ק דאיסור מלאכה לא שייך לצום כלל אלא להתרעה וכ"ד ברכות דאיכא גם בבבל כמש"כ הר"ן ד' קע"ב אע"ג שאין שם ת"צ. הרי ביארנו דלדעת הראשונים סתם צום אינו בזה החומר ולא כהרמב"ן. והכי יש להוכיח עוד משיטת רבינו ור"ת והראב"ד דהא דכתיב במגילת אסתר דברי הצומות וזעקתם. היינו צום אסתר כמבואר בסי' ס"ז. והרי זה התענית לא הוקל בימי הבית וא"כ ודאי היה לנו לנהוג בכל חומר דת"צ כסתם צום שבמקרא לשיטת הרמב"ן ז"ל אלא ע"כ דסתם צום אין בו משמעות ת"צ כלל. והרמב"ן לטעמיה דלית ליה זה הפי' כלל. תדע שהרי טרח ליישב במלחמת ה' מגילה פ"א הא דמתענין צום אסתר לפני ימים הכתובין במג"ת. ואי איתא שהוא מד"ק מגזרת מו"א לק"מ. אלא לא ס"ל הכי. אבל מכל זה מוכח דהראשונים ז"ל ס"ל דסתם צום הוא כדין תענית יחיד. והנה כתיב באחאב מלכים א' כ"א ויצם וישכב בשק ויהלך אט ומתרגמינן והלוך יחיף ואי כהרמב"ן דסתם צום הכי הוא מאי צ"ל דהלך יחף. אלא כדברינו דצום הוא תענית יחיד. ובזה פליגי אמוראי הנ"ל. דרב ור"ש למדו מזה דאע"ג דהוי תענית יחיד מכ"מ אסור בנה"ס דהוי כת"צ של שארי צרות דאסור בנה"ס ורבנן סברי דאחאב לא עבד אלא לצערא בעלמא. הא ת"צ בעלמא מותר בנה"ס. נחזור לתחלת דברינו. בישוב דברי בה"ג הנ"ל דכתב גבי ענוי נפשא דט"ב ולמנהג אבלותא. משמע ג"כ דרק משום אבלות החמירו בצום ט"ב. ולא משום דכתיב צום לחוד הוא:

חרו. כמו וחרה נחשתה (יחזקאל כ"ד י"א), כמו נשרפו:

ואמר עלי סמכה חמתך כלומ׳ קרבה מלשון רבותי׳ סמוך לחשיכה. או פי׳ עלי כאדם הסמוך על חבירו סמכה חמתך כדרך כי חצי שדי עמדי (איוב ו ד). וי״מ מענין סבוב כמו סמך מלך בבל (יחזק׳ כד) וי״א שהוא כמו התחזקה כדרך סומך ה׳ לכל הנופלים (תה׳ קמה). ומלת וכל כמו ובכל משבריך כמו גלי הים ודמה הצרות בתכיפתם זו אחר זו לגלים והענין בכל משבריך עניתני סלה ר״ל בלא הפסק ובכל מיני הצרות. י״א כי עלי עומד במקום שנים וכל משבריך ענית עלי כלומ׳ הכנסת כאלו נשברים בו ונכנעים ועל כן נקראו הגלים משברי ים להשתברם וכן רבים ודמה מלחמת התולדת עם החולי למשברי הים הדכים.