פרשנות מצטטת על יחזקאל כט:יד

ושב ה' אלהיך את שבותך. הָיָה לוֹ לִכְתֹּב "וְהֵשִׁיב" אֶת שְׁבוּתְךָ, רַבּוֹתֵינוּ לָמְדוּ מִכָּאן כִּבְיָכוֹל שֶׁהַשְּׁכִינָה שְׁרוּיָה עִם יִשְׂרָאֵל בְּצָרַת גָּלוּתָם, וּכְשֶׁנִּגְאָלִין הִכְתִּיב גְּאֻלָּה לְעַצְמוֹ — שֶׁהוּא יָשׁוּב עִמָּהֶם. וְעוֹד יֵשׁ לוֹמַר שֶׁגָּדוֹל יוֹם קִבּוּץ גָּלֻיּוֹת וּבְקֹשִׁי, כְּאִלּוּ הוּא עַצְמוֹ צָרִיךְ לִהְיוֹת אוֹחֵז בְּיָדָיו מַמָּשׁ אִישׁ אִישׁ מִמְּקוֹמוֹ, כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיהו כ"ז) "וְאַתֶּם תְּלֻקְּטוּ לְאַחַד אֶחָד בְּנֵי יִשְׂרָאֵל", וְאַף בְּגָלֻיּוֹת שְׁאָר הָאֻמּוֹת מָצִינוּ כֵן (ירמיהו מ"ח) "וְשַׁבְתִּי שְׁבוּת מוֹאָב":

וצריך לבדוק הגירסאות שברש"י, שכן בירמיה אין כתוב "ושבתי את שבות בני עמון", אלא "ואחרי כן אשיב את שבות בני עמון", ואכן יש גורסים "ושבתי את שבות מצרים" (יחזקאל כט, יד), ויש גירסה שלישית "ושבתי שבות מואב" (ירמיה מח, מז). וממילא קשה, למה אין רש"י מזכיר גם את האחרון, והרי הוא מדבר על "שאר האומות", ועל כן היה ראוי להזכיר לפחות שתיים. (פ' נצבים תשנ"ה)

30-32. אמ' לו ר' עקיבא, בנימין, טעית הלכה, משעלה סנחריב ובלבל את כל האומות, לא עמונים ומואבים במקומן, ולא מצרים ואדומים במקומן וכו'. דברי ר"ע כאן לא הובאו לא בספרי ולא בבבלי סוטה ט' א' ויבמות ע"ו ב', ע"ח א'. ובירושלמי שהבאנו לעיל מפורש להפך, שאף ר"ע אסרו, עיי"ש. ובמשנת ידים פ"ד מ"ד: בו ביום בא יהודה גר עמוני ועמד לפניהם בבית המדרש, אמר להם מה אני לבוא בקהל. אמר לו רבן גמליאל אסור אתה וכו', אמר לו ר' יהושע וכי עמונים ומואבים במקומן הן, כבר עלה סנחריב מלך אשור ובלבל את האומות וכו'. והובאה משנתנו בבבלי ברכות כ"ה א'. והקשה רש"י בסוטה למה נשא מניימין מצרית וטרח להשיא לבתו מצרית שנייה, והרי אף הוא מותר לבא בקהל אחרי שבלבל סנהריב את האומות. ותירץ שמיניימין טעה, כמו שמפורש בתוספתא כאן. ובס' הישר לר"ת ברכות סי' שמ"א, ל"ה סע"ד, הוצ' רש"ש שלזינגר סי' תכ"א, עמ' 249, והובאו דבריו בתוספות סוטה ט' א', סלל לו דרך חדשה, ופירש שסנחריב בלבל את האומות, והיינו שהחליף את האוכלסיה באחרת, ונבוכדנצר החריב ואף הגלה, אבל השאיר את דלת הארץ במקומם, כמו שעשה לירושלים (מ"ב כ"ד, י"ד), עיי"ש. ולא מצאנו "בלבול" אלא אצל עמון, אבל שאר העמים נשארו במקומם, ומ"ש במגילה י"ב ב' "עמון ומואב", נקטו עמון אגב שיטפא (כלומר, מפני ששניהם באים ברגיל ביחד), והעיקר הוא מואב לבד שישבו שאנן, עיי"ש, וכן מה שנקטו במשנת ידים עמונים ומואבים הכוונה לעמונים גרידא, ומואב אגב שיטפא נקט, וכן בתוספתא כאן "מואבים" אגב שיטפא הוא, וכן בס"ע פכ"ג, הוצ' רטנר, נ' ע"ב: שטף עמונים ומואבים, עמונים אגב שיטפא נקט.⁴³בהערות רטנר שם, סוף הערה ח' העיר על דברי ר"ת הללו, והוסיף: וזה שלא כנוסחתנו. ולא הבין את הדברים, שהרי ר"ת הביא מס"ע רבה "עמונים" אלא שכתב שעמון הוא אגב שיטפא, ולא גרסינן לה. וספק גדול הוא אם ר"ת רצה להגיה את כל הנוסחאות בכל המקומות הנ"ל, וכוונתו היתה שפעמים "עמון", או "מואב" לא דווקא, דומיא דחלוצה הבאה במשנתנו בתוך חייבי לאווין. ועיי"ש בסוף דבריו שרמז לתוספתא ידים (ונביא אותה להלן) שהביאה בשו"ת שם סי' תקצ"ה, ד' וויען ס"ז ע"ד, הוצ' מק"נ, עמ' 33, ואף לבה"ג שנביא להלן. ועיין בחי' הרמב"ן יבמות ע"ו ב' שהביא את התוספתא כאן, ואת דברי התוספות במגילה י"ב ב'⁴⁴שאינן לפנינו. ואת התוספתא בידים ואת דברי ר"ת ואת דברי בה"ג ופירש את הדברים באריכות, ועיי"ש שהעיר גם על הירושלמי שהבאנו לעיל. ועיין בפירוש הר"י בתוספות יבמות ע"ו ב'.
והבבא שלנו הובאה בס' יראים השלם עמוד העריות סי' מ"ב, עמ' 82 (הקצר סי' ר"ג), שם סי' ש"ט, קע"ב ע"א, סמ"ג לאווין קי"ו, מ' ע"ב, שם רכ"ז, ס"ח ע"ב, הגה"מ פ"ה מה' מלכים ה"ז הנ"ל, מרדכי יבמות פ"ח סי' ע"א, תוספות ר' יהודה ברכות כ"ח א' (ט"ז ע"ב), ר"ש ידים פ"ד מ"ד, תוספות, תוספות ישנים, חי' הרמב"ן (הנ"ל), הרשב"א, המאירי (הוצ' ר"ח אלבק, עמ' 283, ר"ש דיקמן, עמ' 279) הריטב"א ותוספות הרא"ש יבמות ע"ו ב', נ"י שם פ"ח סי' ק"ו, מ"מ ספי"ב מה' איסורי ביאה.
ובה"ג (שציינו לו כמה מן הראשונים הנ"ל) ד"ב, עמ' 443: ואי קשיא לך מאי שנא יהודה גר עמוני דהיתירוהו לבוא בקהל, ומ"ש מינימי גר המצרי דלא שרו ליה לבוא בקהל עד שלשה דורות, משום דאשכחן במצרים דכי בדרינהו נבוכדנצר קבע להו הקב"ה זימנא לאהדורינהו, ואהדרינהו, דכת' (יחזקאל כ"ט, י"ד) ושבתי את שבות מצרים והשיבותי אותם ארץ פתרוס. ועיין בה"ג ד"ו ק"ח ע"ב, ובה' ראו, עמ' 37 (בה' פסוקות לא מצאתי). והוא מתוספתא ידים פ"ב הי"ח שהביאוה כמה מן הראשונים הנ"ל, ועוד, עיין בראשונים שציינתי בתוספת ראשונים ח"ד, עמ' 159.
ובר"מ ספי"ב מה' ביאה פסק כר"ע בתוספתא קידושין,⁴⁵ומטעם "חזקתו שפירש מן הרוב", והוא ע"פ הבבלי ברכות כ"ח א'. וכבר העירו האחרונים על הירושלמי דמאי פ"ב ה"א, כ"ב ע"ג: מעתה גר שבא להתגייר אין מקבלין אותו, אני אומר מעמון ומואב הוא, ונעשה אותו הגר הוכיח לכל הגרים, עיין בס' מנחה חריבה לסוטה ט' א' במקומו שהאריך בזה. ועיין בראבי"ה ח"א סי' קו"א, עמ' 155 ואילך, ובהשמטות מציון ירושלים (שבסוף סדד זרעים) לירושלמי דמאי הנ"ל (והעיר על כך בס' מנחה חריבה הנ"ל). אבל בחי' הרשב"א יבמות ע"ו ב' הנ"ל: וקי"ל כברייתא דמס' ידים, וכסבריה דר"ג ור' יהושע, וגמ' דילן הכי משמע (כלומר, שהרי הביא בלי חולק את המעשה במינימין גר המצרי), וכן כתב בעל הלכות ז"ל, ועוד דהא בירושלמי (שהבאנו לעיל) ר' עקיבא נמי קאי בשיטתייהו. וכן משמע מדברי הרמב"ן שם, וכן פסק הרא"ש בפ"ח שם סי' ד'. ועיין בשו"ע אה"ע סי' ד' סעיף י' ובבאור הגר"א שם. ובסמ"ג לאווין קי"ו, מ' ע"ב, כתב שצריך להתיישב בדבר.
ולעצם המאורע שנינו בתוספתא ידים פ"ב הי"ח הנ"ל, בכי"ו: אמ' להן רבן גמליאל אף גר מצרי כיוצא בזה, אמרו לו למצרים נתן להן קיצבה וכו'. וכן מעתיקים כל הראשונים הנ"ל (חוץ מאחד שנביא להלן). אבל בד שם: אמר להן ר"ג אף אני מצרי כיוצא בזה, אמ' למצרי' נתן לה הכתוב קצבה וכו'. ולכאורה צ"ל בדפוסים: אף אני [אומר] מצרי כיוצא בזה וכו'. אבל בתוספ' שנץ (תוספות איוורא, עמ' כ"ה) לסוטה ט' א': וה"נ קאמר התם (כלומר, כתוספתא ידים) דאמר מנימין כשראה שהיתירו [ר'] י[הו]ש' יהודה גר עמוני, אמר להם אף אני כמו כן, אמרו לו לארצך יש קצבה וכו'. ונראה שגרס מעין גירסת הדפוסים: אמר להן גר (ונשתכש כדפוסים: רג, ר"ג) אף אני מצרי וכו'.
ומצד סדר הזמנים הדבר יתכן מאד, שהרי ר"ע כבר היה אדם גדול "בו ביום", והיה ראוי למלא את מקום רבן גמליאל אם היה מיוחס,⁴⁶כירושלמי ברכות פ"ד סה"א, ז' ע"ד, ותענית פ"ד סה"א, ס"ז ע"ד, ובבלי ברכות כ"ז ב'. ור' שמעון, תלמיד ר"ע, היה באותה שעה בבית המדרש,⁴⁷בבלי ברכות כ"ח א': ואותו תלמיד ר' שמעון בן יוחאי הוה. ועיין מדרש תנאים 146. ואין פלא שאף מניימין חברו של ר' יהודה היה שם, וכשהתירו את יהודה גר עמוני דרש שיתירו גם לו, ואסרו לו. ואח"כ כשנשא אשה מצרית, ואמר שרוצה להשיא אף לבנו אשה מצרית, אמר לו ר"ע שטעה את ההלכה, וחלק ר"ע על ר"ג ור' יהושע, או שלא היה באותה שעה בבית המדרש, וסבר אחרת, עיין בר"ש ידים פ"ד מ"ד הנ"ל, ועיין מ"ש להלן בסמוך. ואף לפי הגירסא שלפנינו בתוספתא ידים משמע כן, שהרי אמר להן ר"ג לחכמים אף גר מצרי כיוצא בזה, כלומר, שתמה שלדברי ר' יהושע הרי אף גר מצרי צריך להיות מותר. ובאמת קשה מה שאל, ומניין ידע שלגר מצרי דין אחר. אבל אם נניח שלמניימין גר המצרי אסרו לבוא בקהל שאלת ר"ג מובנת יותר "אף גר מצרי כיוצא בזה", ולמה אסרתם למניימין והתרתם ליהודה? ואין ראייה מן התוספתא שר"ג קיבל את תשובת ר' יהושע ביחס לגר מצרי. ושמא הכריע ר' עקיבא כדעת רבן גמליאל שאין הבדל בין גר עמוני לגר מצרי, ופסק כר' יהושע שכולם מותרים, ולפיכך אמר לו למניימין הגר טעית הלכה.
ולעניין הלשון "טעית הלכה" הרי כ"ה בכל נוסחאות התוספתא כאן, וכן מעתיקים בתוספות סוטה ט' א', ברשב"א יבמות ע"ו ב' (טעות הלכה) ובמ"מ ספי"ב מה' איסורי ביאה. ובחי' הרמב"ן יבמות שם: מטעית (כנראה שצ"ל שם: הטעית) הלכה, ובריטב"א שם: טעית בהלכה, ושאר כל הראשונים שהכאנו לעיל השמיטו לגמרי את המלה "הלכה", והעתיקו: בנימין טעית. והנכון כלפנינו, וכן בירושלמי ב"ב פ"ח ה"א, ט"ז ע"א: אחינו שבחוצה לארץ הדיוטות הן, והן טועין את ההלכה.

כרשיון. כאשר היה רשות המלך עליהם לבנות הבית, כרשיון לשון רשות מגזרת רשה שהרי מן אבה יאמר אביון ומן צבה יאמר צביון ומן חזה חזיון ומן רעה רעיון מן חבה חביון ומן רשה יאמר רשות כמו מן ענה ענות ומן שבה שבות ומן ראה ראות ומן זנה זנות נמצאו רשות ורשיון באין ויוצאין מגיזרה אחת לפי שער הדקדוק ולשון א' הם, ומנחם חברו ל' ארשת שפתינו ולא דקדק בגיזרתו ואעפ"כ שני פנים הללו קרובים זה לזה במשמעותם:

ועריך לא תשובנה. לא כמו שאמרתי למצרים (לעיל כט) ושבתי את שבות מצרים ושבתי את שבות בני עמון (ירמיהו מ״ט:ו׳) וזו היא שאמר (מלאכי א׳:ג׳) ואת עשו שנאתי ואתן את הריו שממה שעתידים לשוממות עולם:

אגדע. כענין שנא' (יחזקאל כ״ה:י״ד) ונתתי את נקמתי באדום ביד עמי ישראל ישראל יגדעו קרן עמלק וגו' ואז תרוממנ' קרנות צדיקו של עולם ישראל שהם שבחו של הקב"ה:

לבא נבוכדראצר. זו מכה שניי' שהחריב נבוכדנצר את מצרים בשנת עשרים ושבע למלכו (יחזקאל כ״ט:י״ד) כמו ששנינו בסדר עולם: