וְאַתֶּ֨ם בֵּֽית־יִשְׂרָאֵ֜ל כֹּֽה־אָמַ֣ר ׀ אֲדֹנָ֣י יְהֹוִ֗ה אִ֤ישׁ גִּלּוּלָיו֙ לְכ֣וּ עֲבֹ֔דוּ וְאַחַ֕ר אִם־אֵינְכֶ֖ם שֹׁמְעִ֣ים אֵלָ֑י וְאֶת־שֵׁ֤ם קָדְשִׁי֙ לֹ֣א תְחַלְּלוּ־ע֔וֹד בְּמַתְּנֽוֹתֵיכֶ֖ם וּבְגִלּוּלֵיכֶֽם׃
רש"י
קונהו. מתקנו בחרישה ביום ומאחר שהרגילו בכך יודע בו אבל חמור אטום אינו מבין בעליו עד שיאכילנו וישראל לא נתפקח לידע כשור כשקראתיו ישראל יהיה שמך והודעתיו קצת חוקותי והם עזבוני כדמפורש (ביחזקאל כ ל"ט) ואומר איש את גלולי וגו' ואף לאחר שהוצאתים ממצרים והאכלתים את המן וקראתי אותם עמי בני ישראל לא התבוננו כחמור (סא"א) ד"א ידע שור קונהו מכיר השור קונהו להיות מוראו עליו לא שינה מה שגזרתי עליו לומר איני חורש היום וחמור לא אמר לבעליו איני טוען היום ומה אלו שנבראו לשמשכם ואינם לא לקיבול שכר אם יזכו ולא לשילום פורענות אם חוטאים לא שינו את מדתם שגזרתי עליהם וישראל שאם זוכים מקבלים שכר ואם חוטאים מקבלים פורענות:
שערי תורת ארץ ישראל
א"ר חייה ב"ב אותי עזבו אוותרה שמא את תורתי שמרו כו'. — פי' שדרך הכתובים לומר שני דברים בלא זו אף זו ולכן דרשו כאן שעזיבת התורה היא יותר חמורה מעזיבת ה'. ולפי הפשט י"ל בענין מקרא זה לפי מה שכתב רשב"ם בפה"ת (בראשית כ"ו ה') ותורותי לפי עיקר פשוטו מצות הניכרות כגון גזל ועריות וחימוד ודינין והכנסת אורחים ע"כ וכ"כ הרמב"ן שם על דרך הפשט מצות בני נח כולן שהן תורה להן ע"כ. וכן אמר הכתוב שלא רק אותי עזבו דהיינו המצות החוקיות אשר לולא ציווי ה' עליהן לא ידענו מהן לעולם וכשעוברין עליהן אינן עוברין אלא על מצות ה' לבד ואין שם ה' מתחלל עבורן אצל הגוים, אלא ואת תורתם לא שמרו דהיינו מצות הניכרות או הנימוסיות שכל האומות קבעו אותן בנימוסיהן ונוהגין בהן בין אדם לחבירו עד כי בני ישראל העוברין עליהן מלבד שחוטאין לה' ולאדם הנה גם מחללין שם ה' בין הגוים; וכעין זה בפסיקתא רבתי פיסקא כ"ה ר' אלעזר שאל את ר' חנינה מה הדין דכתיב (משלי ל' ז') ריש ועושר אל תתן לי פן אשבע וכחשתי ואמרתי מי ה' ופן אורש וגנבתי ותפשתי שם אלקי כו' איזה קשה מחברתה א"ל שנייה א"ל ולמה א"ל מצינו שויתר הקב"ה לישראל על ע"ז ולא ויתר על חילול ה' שנאמר (יחזקאל כ' ל"ט) ואתם בית ישראל איש גילוליו לכו עבודו כו' ואת שם קדשי לא תחללו עוד.
רבינו יונה
רבי יוחנן בן ברוקה אומר כל המחלל את שם שמים בסתר נפרעין ממנו. חלול השם האמור בתלמוד הוא פרהסיא ולפי חשיבות האדם הוא חלול בדבר קטן וכדאמ' (רב נחמן במסכת חולין) (יומא פ"ו ע"א) היכי דמי חלול השם (אמר רב) כגון אנא דשקילנא בשרא מטבחא ולא יהיבנא דמי לאלתר. לכן החכמים ואנשי השם (צריכין) לשמור במעשיהם על כל שאר בני אדם. וכל איש כפי מעלתו. וכל הרוצה ליטול את השם יבא ויטול. ואמרו במסכת סנהדרין (עד.) שאפי' על ערקתא דמסאנא יהרג ואל יעבור לא על דרך חיוב אך יש לו ליהרג על זה. כי עושה מצוה שמקדש את השם ית' וקונה עולמו בשעה אחת. אבל בשלשה דברים כל אדם חייב ליהרג עליהם. ואם יעבור ולא יהרג הוא עון פלילי כע"ז ושפיכות דמים וגלוי עריות. וחלול השם בפרהסיא. עונשו גדול מכל אלו הג' כמו שנא' (יחזקאל כ' ל"ט) ואתם בית ישראל כה אמר ד' אלוקים איש גלוליו לכו עבדו ואחר אם אינכם שמעים אלי ואת שם קדשי לא תחללו עוד במתנותיכם ובגלוליכם. הנה נתבאר לך כי ביותר (הפקיד) [הקפיד] במה שהיו עובדים גלוליהם מפני שהיו מחללין את שם קדשו בפרהסיא מן הע"ז עצמה. וזהו ששנינו כל המחלל שם שמים בסתר מדבר בדברים שהן בעצמן חלול השם כמו ע"ז שהוא חלול שמודה לאלהותו. וכמו כן הנשבע לשקר בשמו של הקב"ה שגונב דעת הבריות חלול כמו שנאמר (ויקרא י"ט י"ב) ולא תשבעו בשמי לשקר וחללת את שם אלהיך אני ה':