בְּרֵ֣יחַ נִיחֹחַ֮ אֶרְצֶ֣ה אֶתְכֶם֒ בְּהוֹצִיאִ֤י אֶתְכֶם֙ מִן־הָ֣עַמִּ֔ים וְקִבַּצְתִּ֣י אֶתְכֶ֔ם מִן־הָ֣אֲרָצ֔וֹת אֲשֶׁ֥ר נְפֹצֹתֶ֖ם בָּ֑ם וְנִקְדַּשְׁתִּ֥י בָכֶ֖ם לְעֵינֵ֥י הַגּוֹיִֽם׃
רבנו בחיי
ובמדרש זהב וכסף ונחשת, זהב כנגד מלכות בבל דכתיב בנבוכדנאצר אנת הוא רישא דדהבא, וכסף כנגד מלכות מדי שנאמר (אסתר ג׳:ט׳) ועשרת אלפים ככר כסף אשקול, ונחשת כנגד מלכות יון שהוא פחות מכולם, אילם מאדמים כנגד מלכות אדום שנאמר (בראשית כ״ה:כ״ה) ויצא הראשון אדמוני, מה כתיב אחריו שמן למאור זה מלך המשיח שנאמר (תהילים קל״ב:י״ז-י״ח) שם אצמיח קרן לדוד ערכתי נר למשיחי, בשמים לשמן המשחה שעתיד למשוח כהן גדול, ולקטורת הסמים כענין שכתוב (יחזקאל כ׳:מ״א) בריח ניחוח ארצה אתכם, אבני שהם אלו אבני כדכד שנאמר (ישעיהו נ״ד:י״ב) ושמתי כדכד שמשותיך, ואבני מלואים אלו אבני אקדח שנאמר (שם) ושעריך לאבני אקדח, ועשו לי מקדש זה בית המקדש שיבנה במהרה בימינו, ושכנתי בתוכם לעולם ולעולמי עולמים.
הכתב והקבלה
וירח ה'. פי' נתרצה ה' ומצא חן לפניו החפץ והרצון האהוב (דער אללהערר ווילליגטע איין דען ליעבעפאָללען וויללען), שמחשבת המקריב הי' לרצון לפני ה' וכפי חפץ העליון ית'. כי תכלית המכוון בכל הקרבנות ע"ד הפשט הוא החפץ והרצון ככתוב לרצונו לפני ה': כלומר שיקריב האדם א"ע רצונו וחפצו לפני ה', כאלו המקריב מורה חיוב הקרבת עצמו בכל כחות נפשו לעבודת בוראו ושכל מאויי נפשו וחפצו לדבקה בו ולעלות על מזבח קדשו הרוחני כמו שיעלה אותו הקרבן על מזבח מקדשו בארץ, (וכ"א במכדרשב"י פנחס רכ"ד) ודאי כך הוא יאות הוא וברירא דמלה ורזא וסתרין דקרבן הכי הוא וכו' וכדין קריב כלא לגבי לב ולב ולא נטיל מכלא אלא וודוי דאתעביד בי' וסליק בההוא תננא וצלותא דאתעביד עלי' דקרבנא וכו'. וברע"מ שם לשיזבא קב"ה גופיהון דישראל ונפשיהון מני לקרבא קרבנין דבעירן וכו' אבל קב"ה לא נטיל אלא רעותא דלבא ותבירו דלי' הה"ד זבחי אלהים רוח נשברה, לב נשבר ונדכא). הנה האהבה הגדולה הזאת המתילדת במחשבת המקריב ודבקות האלוה המתחדשת בחפצו ורצונו בעת הקרבת קרבנו הוא הנקרא לדעתי ריח נחוח, כי הכתובים יכנו מעשי האדם ופעולתיו בשם פרי כמו פרי מעלליהם יאכלו, מפרי פי איש ישבע טוב, וכן שם טעם שהוראתו על בחינת המר והמתוק ישמשו בו להוראת הבחנת הדעת כמו טעמו וראו כי טוב ה', כי כמו שהחיך יבחין בטעימת המאכל ככה ישכיל השכל בהשכלת המחשבה, והחפץ והרצון מכונה בשם ריח, כי התיחסות רצון אדם וחפצו אל מעשיו ופעולותיו כהתיחסות הריח אל הפרי, מזה אמר (ישעיהו י״א:ג׳) והריחו ביראת ה' כלומר כל חפצו ורצונו יהיה בענין יראת ה' (ע"ש רש"י), ומענין זה אמר (עמוס ה׳:כ״א) שנאתי מאסתי חגיכם ולא אריח בעצרתיכם כלומר אין רצוני וחפצי בהתאספכם להתפלל וכדומה (ובזה סיפא דקרא דומיא דרישא ואין צורך לתוספת מלת קרבן) ומלת ניחח הוא כמורגל ברבותינו רוח חכמים נוחה הימנו, כל שרוח הבריות נוחה הימנו, לא ניחא דעתאי, נחת רוח לפני, וכלשון המקרא והנחותי לך (שמות), והמכוון במלת ריח ניחח, הרצון האהוב (דען ליעבעפאָללען וויללען) מזה אמר (יחזקאל כ׳:מ״א) בריח ניחח ארצה אתכם כלומר אתרצה אליכם ברצון אהבה (והמפרשים נדחקו שם), וכן וירח ה' ענינו חפץ ורצון, וטעם וירח ויתרצה (ווילליגטע איין, ער וויללפאהרטע), וממה שאמרו (זבחים מ"ז) על ריח ניחח לשון נחת רוח (ערש"י תצוה כ"ט י"ח) יראה שהבינו ג"כ ריח לענין רוח החפץ והרצון. ובמכדרשב"י (לך לך פ"ט ב' בס"ת) נחת רוח דעביד כהנא ברעותא דשמא קדישא וליואי ברעותא דשיר ושבחא, ואפשר שזהו כונת אונקלוס שתרגם וקבל ה' ברעוא ית קרבני', כי חלילה שיתפעל הוא ית' ע"י הריח. ולדברינו ההגשמה מרוחקת בלשון המקרא עצמו ע"ד הפשט, ועמ"ש מזה ריש פ' ויקרא ברחבה יותר, וסמוכים לדברי מצאתי כעת ברע"מ בהר ד' ק"י א' אית נבואה דנבואתי' מריחא דחוטמא הה"ד ותבא בי הרוח:
רמב"ן
אשביתה מאנוש זכרם גלותנו בין העמים אנחנו יהודה ובנימין שאין לנו זכר בעמים ולא נחשב לעם ואומה כלל והנה יאמר הכתוב כי היה במדת הדין להיותנו כן בגלות לעולם לולי כעס אויב ויורה זה כי בגלותנו עתה תמה זכות אבות ואין לנו הצלה מיד העמים רק בעבור שמו הגדול ית' כענין שאמר ביחזקאל (כ מא מד) וקבצתי אתכם מן הארצות אשר נפוצותם בם ונקדשתי בכם לעיני הגוים וידעתם כי אני ה' בעשותי אתכם למען שמי לא כדרכיכם הרעים וכעלילותיכם הנשחתות בית ישראל וכן נאמר עוד (שם פסוק ט) ואעש למען שמי לבלתי החל לעיני הגוים וגו' ולכך הזכיר משה בתפלתו (במדבר יד טו) ואמרו הגוים אשר שמעו את שמעך לאמר וגו' והשם יתברך הודה לו בזה (שם פסוק כ) ויאמר ה' סלחתי כדברך והטעם בטענה הזאת איננו כרוצה להראות כחו בין שונאיו כי כל הגוים כאין נגדו מאפס ותוהו נחשבו לו אבל השם ברא את האדם בתחתונים שיכיר את בוראו ויודה לשמו ושם הרשות בידו להרע או להטיב וכאשר חטאו ברצונם וכפרו בו כולם לא נשאר רק העם הזה לשמו ופרסם בהם באותות ובמופתים כי הוא אלהי האלהים ואדוני האדונים ונודע בזה לכל העמים והנה אם ישוב ויאבד זכרם ישכחו העמים את אותותיו ואת מעשיו ולא יסופר עוד בהם ואם אדם יזכיר כן יחשבו כי היה כח מכחות המזלות והכוכבים וחלף ועבר והנה תהיה כוונת הבריאה באדם בטלה לגמרי שלא ישאר בהם יודע את בוראו רק מכעיס לפניו ועל כן ראוי מדין הרצון שהיה בבריאת העולם שיהיה רצון מלפניו להקים לו לעם כל הימים כי הם הקרובים אליו והיודעים אותו מכל העמים וזה טעם כי ידין ה' עמו ועל עבדיו יתנחם (דברים ל״ב:ל״ו) שיזכור ה' ברחמים כי הם עמו מאז ויזכור כי הם עבדיו שעמדו לו בגלותם כעבדים לסבול הצרות והשעבוד וכענין שנאמר (ישעיהו סג ח) ויאמר אך עמי המה בנים לא ישקרו וכבר רמזתי בבריאת האדם סוד נשגב ונעלם צריך ממנו שנהיה לו לעם והוא יהיה לנו לאלהים כענין שנאמר (ישעיהו מג ז) כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו וגו':