כִּֽי־נָתַ֥תִּי אֶת־חתיתו [חִתִּיתִ֖י] בְּאֶ֣רֶץ חַיִּ֑ים וְהֻשְׁכַּב֩ בְּת֨וֹךְ עֲרֵלִ֜ים אֶת־חַלְלֵי־חֶ֗רֶב פַּרְעֹה֙ וְכָל־הֲמוֹנֹ֔ה נְאֻ֖ם אֲדֹנָ֥י יְהוִֽה׃ (פ)
רבינו יונה
והכבוד. כבוד הרע הוא המתכבד על בני אדם להטיל אימתו עליהם ונותן חתיתו בארץ חיים. ומה שכרו שיורד לעמקי שאול בגהינם ואין למפלתו תקומה לדורי דורות. ומפני זה דמה יחזקאל הנביא מפלת מלכי האומות בגיהנם לנותן חתיתו בארץ חיים לומר שאין להם תקומה כמו שנא' (יחזקאל ל"ב ל"ב) כי נתתי חתתי בארץ חיים והשכב בתוך ערלים את חללי חרב. וכל הענין. ויש כבוד שני הרוצה כי יכבדוהו בני אדם שחושב כי הוא ראוי לכבוד ההוא ואיננו. ג"כ כי יהיה תלמיד חכם ובעל מצות ורצונו שיכבדוהו על זה חוטא בנפשו. אך אם כוונתו לשום שמים ואם לכבוד תורה הוא עושה לבד ולא יקחהו מפני עצמו ולא יהנה בו כי אם כדי להתכבד התורה על (ידי) זה כמו שכתבנו. אך כל הדברים האחרים בכבוד רעים מאד. וכמה הזהירה התורה ואסרה אותו. שגם על מלך ישראל אשר אמרה עליו שום תשים עליך מלך (דברים יז טו) שתהא אימתו עליך. והוא ראוי לכבוד יותר מכל הבריות אשר תחת השמים. ואעפ"כ הזהירתו לבלתי רום לבבו מאחיו. כל שכן ההדיוטים שאין להם לחפוץ הכבוד כלל:
מלבי"ם
ואחרי ההסתכלות הראוי ראיתי בזה ענין נפלא. כי הבנין שלא נזכר שם פועלו מהנוסף(?) יבא על שני תמונות – לפעמים הה"א בקמץ, ולפעמים בשורק. והמדקדקים לא שמו לב להבדיל ביניהם. ומצאנו זה בעבר מן השלמים כפי דברי הבחור (מ"ב עיקר ג) כמו "הָכְרת מנחה ונסך" (יואל א, ט), "והֻשלך מכון מקדשו" (דניאל ח, יא). אבל בנחי פ"י ונחי העין בא הה"א עם וי"ו שרוקה – "ויוסף הוּרד מצרימה". והמקור תמיד בקמץ חטף(?) וכן העתיד. עכ"ד. וכן בחסרי מן יבא בשורק כמ"ש (עיקר ד ס"ה). וכן בכפולים כמש"ש (עיקר יב ס"ד וס' ?) עכ"ד. ובנחי פ"א נין(?) מצאנו "הָנְתְּקוּ מן העיר" (שופטים כ, לא) שבא בקמץ ע"ד השלמים. ובכפולים מצאנו המקור בקמץ – "כל ימי הֳשַׁמָּה". אמנם על מה בא העבר בשני תמונות לא נתנו שום טעם, לבד זאת מצאנו במגילה (דף יג.) "אשר הָגלה מירושלים" אמר רבא שגלה מעצמו. ופירשו התוס' מדלא כתיב "אשר הוגלה"; רוצה לומר, "הֻגלה" בשורק. מבואר שהם הבדילו בזאת, שהתמונה בשורק הה"א מורה על פעולת פועל, ובקמץ הה"א (הָגלה) מורה שגלה מעצמו. והנה העבר בשלמים שבאו בקמץ הם אלה: הָטְבְּעוּ (ירמיהו לח, כב) (משלי ח, כה) (איוב לח, ו); בושו וְהָכְלְמוּ (ירמיהו יד, ג), ולא הָכְלַמְנוּ (ש"א כה, טו); הָכְרַת מנחה ונסך (יואל א, ט); וְהָפְדֵּה (שמות, כא) (ויקרא יט, כ); הָשְׁלְמָה לך (איוב ה, כג); אשר הָמְלַךְ (דניאל ט, א); 'זאת העיר הפקד' (ירמיה ו, ו עי"ש), אשר הָפְקַד אתו (פה); הָשְׁבָּרְתִּי (ירמיהו ח, כא); הָנְחַלְתִּי לי ירחי שוא (איוב ז, ג); הָשְׁלַכְתָּ מקברך (ישעיה יד, יט), הָשְׁלַכְתִּי מרחם (תהלות כב, יא) ובשורק: וְהֻשְׁלַךְ מכון מקדשו (דניאל ח, יא); לא הֻמְלַחַתְּ (יחזקאל טז, ד); וְהֻשְׁכַּב בתוך ערלים (שם לב, לב). והמעיין יראה שהכלל שנתנו התוספות בזה לא יספיק לבדו אם לא נוסיף בו עוד הבדל הנמשך מהבדל שנתנו הם ז"ל. והוא, שההפעל בקמץ, גם אם היה על ידי פועל, יציין פעל ממשיך. כמו "אתה הָשלכת מקברך" "אשר הָמלך" וכדומה. רוצה לומר שנשאר משלך מקברו, שבצד זה שיציין המשכת הפעל לא ישקיף על הפועל; שהפועל מקושר עם הויית הפעול, לא עם התמדתו בזמן. למשל, אמר "והֻושכב בתוך ערלים" (יחזקאל לב, לב) ושם "רדה וְהָשְׁכְּבָה בתוך ערלים" (שם, יט). במה שכתב "והֻשכב" מדבר מעת השכבתו ובמה שכתב "והָשכבה" מדבר שישאר מושכב שם. וגם כיון שאומר "רדה" אינו מדבר בבחינת פועל. וכן במה שכתב "והשלך מכון מקדשו" (דניאל ח), "לארץ השלכה" (יחזקאל י״ט:י״ב), "והשלכו ארץ אחרת" (ירמיהו כ״ב:כ״ו) – מדבר בבחינת הויית הפעולה. וזה המבדיל בינם ובין "השלכת מקברך" "השלכתי מרחם" כנ"ל. [עוד נתנו בזה כללים שהבינוני תמיד בשורק - מֻפקד, והעתיד תמיד בקמץ - תָקטר. וכן המקור. וכן אותיות הגרון בקמץ תמיד.] על פי הדברים האלה נתבונן מדוע כתוב "הָפקד אתו"? שאם היה כתוב הֻפקד בשורק, שאז היה מדבר מעת נתינת הפקדון, היה אומר "הֻפקד אליו" או "הֻפקד בידו". אבל אחר שכתוב "הָפקד" בקמץ – מבואר שמדבר מהמשכת הפעל; רוצה לומר, אשר נשאר מופקד אצלו. לכן אמר "אתו" כי על המשכת הפועל שנשאר הפקדון אתו יצדק מלת "אתו". ושפיר הוציאו חז"ל במה שאמרו מה תלמוד לומר "אשר הפקד אתו"? כל זמן שעמו ישיבנו, אין עמו משיב דמיו. שקשיא להו מדוע תפס לשון זה ולא אמר "הֻפקד" בשורק על עת הפקדון. והיה לו לומר "הֻפקד בידו". לזה אמר שלזה תפס פעל ממשיך ללמד שרק אם נשאר אתו ברשותו - אז ישיבנו. לא אם אינו אתו בהמשכת הזמן, שאף שהפקד בידו תחלה.