וְ֠אַתָּה כִּֽי־הִזְהַ֨רְתָּ רָשָׁ֤ע מִדַּרְכּוֹ֙ לָשׁ֣וּב מִמֶּ֔נָּה וְלֹא־שָׁ֖ב מִדַּרְכּ֑וֹ ה֚וּא בַּעֲוֺנ֣וֹ יָמ֔וּת וְאַתָּ֖ה נַפְשְׁךָ֥ הִצַּֽלְתָּ׃ (ס)
פירוש קדמון
לעשות. נ"א יראה תלמיד תלמיד לרב מנין ת"ל הוכח וכו'. דאי לדבר זה לבד אתי קרא שיחזור ויוכיחנו כדלעיל ה"ל למיכתב הוכח הוכח או תוכיח תוכיח ומדנקיט תרי לישנא שמעינן נמי זה ואנו חייבים להוכיח כו' עד שיכו אותנו ויבזו אותנו ויקללו אותנו זה סותר למה שכתב לקמן סי' תי"ג אבל באמת לא מבטן אחד יצאו שניסם אלא מהרב' ס"ח נעתק ס"ח זה בדברי עולם ובדברי שמים להרחיקו מעבירות שבין אדם לחבירו ומעבירות שבין אדם למקום והמחזיק כו' חייב בעונש חבירו שנא' לא תשא עליו חטא שמשמעו שאם מונע מלהוכיח נושא עליו חטא חבירו וע"כ גם הוא בעונש חבירו ואם כו' ויש למוכיח זכותו כו' דקי"ל כל המזכה את הרבים זכות הרבים תלוי בו ומחשבה טובה הקב"ה מצרף למעשה וכ"ש זה שמדבר דברים ומוכיחו עם המחשבה טובה ע"כ חשוב כאילו זיכה את חבירו ויש לו זכות המזכה את חבירו כמו שמפורש כו' ואתה וגו' הוא בעוונו ישא ואתה נפשך הצלת וגו' כלומר מנ"ל דמה שאמרה תורה ולא תשא עליו חטא הוא חטא חבירו והוא בעונש חבירו וע"ז אמר כמו שמפורש כו' דכתיב ואתה כי הזהרת וגו' הו' בעוונו ימות ואתה נפשך הצלת דמשמע שאם לא הזהירו הוא לא ימות בעונו ואתה בסכנת נפש משום כיון דלא הוכיחו והזהירו הוא בחטא חבירו וכתיב הנפש החוטאת היא תמות וממילא הוא בעונש חבירו ובסכנת הנפש כמו שהיה חבירו אם הזהירו והוכיחו ולפ"ז נמי מה שאמרה התורה ולא תשא עליו חטא היינו חטא חבירו כמו שמפורש בפרשת כו' וזה הטעם שמשנה לשון הפסוק שכתוב ביחזקאל וכתב הוא בעונו ישא להורות לן משום דהזהירו והוכיחו הוא בעונו ישא כלומר ימות כיון דמשמעות לשון הפסוק דיחזקאל ל"ג ח' וט' בעוונו ימות ומלת ישא חד הוא נקט בלישנא מלת ישא ללמוד שכמו כן הוא פירושו של מלת תשא דכתיב בתורה הא אם לא הזהירו והוכיחו אחר שלא הזהירו והוכיחו עונו ישא מיתור' דמלת היא נפקא לן דיוק זה וע"כ מה שכתב בתורה מלת תשא בלא הוכיחו ולא תשא עליו חטא נמי פירושו חטא של חבירו ועונשו כנ"ל שלא כו' דאי ללימוד כמו שאמר יחזקאל לבד אתי ה"ל לכתוב תחלה לא תשא וגו' ואח"כ ה"ל לכתוב הוכח וגו' והוי משמעותו שפיר לא תשא עליו חטא שלא תוכיח רק הוכח וגו' אבל עכשיו דכתיב ברישא הוכח וגו' ואח"כ כתיב ולא תשא וגו' משמע נמי הכי הוכח וגו' ולא תשא חטא בהוכחה ע"כ אמר נמי ועיקר כו':
רמב"ן
בכל לבבכם ובכל נפשכם והלא כבר הזכיר בכל לבבך ובכל נפשך אלא אזהרה ליחיד ואזהרה לצבור לשון רש"י (רש"י על דברים י״א:י״ג) מספרי (עקב יג) ובאור הענין כי השם לא יעשה הנסים תמיד לתת מטר הארץ בכל עת יורה ומלקוש ולהוסיף בדגן ובתירוש וביצהר ולהרבות גם העשב בשדה לבהמה או שיעצור השמים וייבשו רק על מעשה רוב העם אבל היחיד הוא בזכותו יחיה והוא בעונו ימות והנה אמר כי בעשותם כל המצות מאהבה שלימה יעשה עמהם את כל הנסים האלה לטובה ואמר כי בעבדם ע"ז יעשה עמהם אות לרעה ודע כי הנסים לא יעשו לטובה או לרעה רק לצדיקים גמורים או לרשעים גמורים אבל הבינונים כדרך מנהגו של עולם יעשה בהם טובה או רעה כדרכם וכעלילותם:
רמב"ן
ויאמרו החרטומים אל פרעה אצבע אלהים הוא אמר רבי אברהם כי בעבור שעשו כמעשה אהרן בדבר התנין גם במכת הדם והצפרדע, ולא יכלו עתה לעשות כן, אמרו אל פרעה לא באה זאת המכה על יד אהרן בעבור ישראל, רק מכת אלהים היא כפי מערכת הכוכבים על ארץ מצרים, כי פרעה לא כחש הבורא, רק השם שהזכיר לו משה, וזהו כדרך כי לא ידו נגעה בנו מקרה הוא היה לנו (שמואל א ו׳:ט׳), על כן חזק לב פרעה. והביא ראיה מפני שלא אמר "אצבע ה'" שהוא אלהי ישראל כאשר אמר פרעה במכת הצפרדעים העתירו אל ה'. ועוד, כי משה אמר לפרעה דבר מכת היאור, ולא הזכיר לו בתחילה מכת הכנים: ואין דבריו נכונים בעיני, כי המקרה לא יקרא אצבע אלהים, רק המכה הבאה מאתו בעונש תקרא "יד ה'" ו"אצבע אלהים", כאשר נאמר בכתוב שהביא לא ידו נגעה בנו, וכתיב וירא ישראל את היד הגדולה (שמות י״ד:ל״א), והיתה יד ה' בכם ובאבותיכם (שמואל א י״ב:ט״ו), כבדה מאד יד האלהים שם (שם ה יא) ועוד כי לא עמדו החרטומים לפני משה אחרי כן, גם במכת הערוב שהיתה בהתראה, ולא בשאר המכות:
אבל הענין כפשוטו, כי בראות החרטומים שלא יכלו להוציא את הכנים הודו במעשה אהרן שהיה מאת האלהים, ולכן לא קרא להם פרעה מן העת הזאת והלאה, ולהמעיט הענין אמרו אצבע אלהים ולא אמרו "יד אלהים", כלומר מכה קטנה מאתו ולא אמרו "אצבע ה'", כי פרעה ועבדיו לא יזכירו השם המיוחד רק בדברם עם משה, בעבור שהוא יזכירנו להם: ומה שלא יכלו החרטומים להוציא את הכנים, סיבה מאת השם היתה להם, סכל עצתם ברצונו, שהכל שלו והכל בידו והנראה בעיני עוד כי מכת הדם להפוך תולדת המים לדם, ומכת הצפרדעים להעלותם מן היאור, יכלו לעשות כן, כי אין בהם בריאה או יצירה, כי לא אמר הכתוב "ויהיו הצפרדעים", רק ותעל הצפרדע, שנאספו ועלו, רק מכת הכנים היתה יצירה, ואין טבע העפר להיות כנים, על כן אמר והיה לכנים, ואמר להוציא את הכנים, כענין תוצא הארץ נפש חיה וגו' ויהי כן (בראשית א כד). ולא יוכל לעשות כמעשה הזה זולתי היוצר יתברך ויתעלה. ואמר ויעשו כן, ולא יכולו, כי השביעו השדים לעשות מאמרם ואין בהם כח:
ומה שיחזק דברי בצפרדעים, אמרם (שמו"ר י ד) רבי עקיבא אומר צפרדע אחת היתה, השריצה ומלאה כל ארץ מצרים אמר לו רבי אלעזר בן עזריה מה לך עקיבא אצל הגדה, כלך מדברותיך ולך אצל נגעים ואהלות. צפרדע אחת היתה שרקה להם והם באו. שלא ראה ר' אלעזר בן עזריה שיוכלו החרטומים להביא טבע חדש בצפרדע להוליד רבות חוץ מטבעם, אבל אספו אותן להעלותן. ועל דעת רבי עקיבא שרץ היאור צפרדעים, שישרוץ בהם יותר ממנהגו. ועל דעת רבי אלעזר בן עזריה כמו שרצו בארץ (בראשית ט ז), ענין תנועה כמו שפרשתי בסדר בראשית (א כ), שיאספו ויתנועעו ביאור ומשם יעלו על המצרים. ורבותינו (שמו"ר י ז) אמרו בכנים שאין השד שולט על בריה פחותה מכעדשה ולא יכלו אפילו לאסוף כנים ממקומם ולהביאם. ואמרו במדרש רבה (שם) עוד כיון שראו החרטומים שלא יכלו להוציא הכנים, מיד הכירו שהיה מעשה אלהים ולא מעשה שדים, ועוד לא חששו לדמות עצמם למשה להוציא את המכות: ומה שאמר ר"א (אבן עזרא על שמות ח׳:ט״ו) כי משה לא הודיעם מכת הכנים, נראה בעיני שהכה אהרן במטה לעיני פרעה כאשר עשה בפיח (שמות ט׳:י׳), אבל לא התרה בו, כי אין הקב"ה מתרה בפרעה רק במכות אשר בהן מיתה לאדם, וכתיב בצפרדעים וצפרדע ותשחיתם (תהלים עח מה), שהוא רומז למיתה או להשחתה שהזכירו רבותינו (שמו"ר י ד) שהיו מסרסים אותם וכן הארבה ימיתם ברעב, כי אכל יתר הפלטה הנשארת להם מן הברד. והכל רחמים מאתו באדם, כענין שנאמר (יחזקאל לג ט) ואתה כי הזהרת רשע מדרכו לשוב ממנה ולא שב מדרכו הוא רשע בעונו ימות ואתה נפשך הצלת. ולכן לא התרה בו בכנים ולא בשחין ובחשך רק בדבר, בעבור שהוא מיתה, וראוי שתחול גם באדם כאשר אמר לו אחר כך (שמות ט׳:ט״ז) ואולם בעבור זאת העמדתיך, ולכן הודיעו הענין איך יהיה:
ואמר במקצת המכות השכם בבקר הנה יוצא המימה, ועל דרך הפשט היה בעת צאת המלכים בבקר להשתעשע על המים, וצוה הקב"ה למשה שילך שם והטעם, כי בדם בעבור היותה המכה הראשונה רצה שיעשנה לעיניו ובלי יראה ממנו. וזה טעם ונצבת לקראתו (שמות ז׳:ט״ו), והתיצב לפני פרעה (שמות ח׳:ט״ז), שיעמוד כנגדו ביד רמה. וכן במכת הערוב נאמר השכם בבקר והתיצב לפני פרעה הנה יוצא המימה. ובברד (שמות ט׳:י״ג) השכם בבקר והתיצב לפני פרעה, והוא גם כן בצאתו המימה, כי הערוב והברד אשר בהן המיתה והעונש לבני אדם רצה הקב"ה שיהיה לעיני כל העם, כי בצאת המלך המימה ילכו מרבית העם אחריו, והנה יתרה אותו לעיניהם אולי יצעקו אל אדוניהם לשוב מדרכו הרעה, ואם לא יעשו כן יהיו חייבין להענש. אבל בשאר המכות די בהתראת המלך, ועל כן נאמר בהן בא אל פרעה (לעיל ז כו, להלן ט א, י א), שיבא אל היכלו, ולא הזכיר בכנים ובשחין כן, בעבור שהוצרך אהרן להכות בעפר, והיכל המלך אין שם עפר כי היא רצפת בהט ושש, וכן הוצרך משה לזרוק הפיח השמימה. והנה עשו אלו השתים בפני פרעה בהיותו בחצר גינת ביתן המלך או כיוצא בו:
אבל הענין כפשוטו, כי בראות החרטומים שלא יכלו להוציא את הכנים הודו במעשה אהרן שהיה מאת האלהים, ולכן לא קרא להם פרעה מן העת הזאת והלאה, ולהמעיט הענין אמרו אצבע אלהים ולא אמרו "יד אלהים", כלומר מכה קטנה מאתו ולא אמרו "אצבע ה'", כי פרעה ועבדיו לא יזכירו השם המיוחד רק בדברם עם משה, בעבור שהוא יזכירנו להם: ומה שלא יכלו החרטומים להוציא את הכנים, סיבה מאת השם היתה להם, סכל עצתם ברצונו, שהכל שלו והכל בידו והנראה בעיני עוד כי מכת הדם להפוך תולדת המים לדם, ומכת הצפרדעים להעלותם מן היאור, יכלו לעשות כן, כי אין בהם בריאה או יצירה, כי לא אמר הכתוב "ויהיו הצפרדעים", רק ותעל הצפרדע, שנאספו ועלו, רק מכת הכנים היתה יצירה, ואין טבע העפר להיות כנים, על כן אמר והיה לכנים, ואמר להוציא את הכנים, כענין תוצא הארץ נפש חיה וגו' ויהי כן (בראשית א כד). ולא יוכל לעשות כמעשה הזה זולתי היוצר יתברך ויתעלה. ואמר ויעשו כן, ולא יכולו, כי השביעו השדים לעשות מאמרם ואין בהם כח:
ומה שיחזק דברי בצפרדעים, אמרם (שמו"ר י ד) רבי עקיבא אומר צפרדע אחת היתה, השריצה ומלאה כל ארץ מצרים אמר לו רבי אלעזר בן עזריה מה לך עקיבא אצל הגדה, כלך מדברותיך ולך אצל נגעים ואהלות. צפרדע אחת היתה שרקה להם והם באו. שלא ראה ר' אלעזר בן עזריה שיוכלו החרטומים להביא טבע חדש בצפרדע להוליד רבות חוץ מטבעם, אבל אספו אותן להעלותן. ועל דעת רבי עקיבא שרץ היאור צפרדעים, שישרוץ בהם יותר ממנהגו. ועל דעת רבי אלעזר בן עזריה כמו שרצו בארץ (בראשית ט ז), ענין תנועה כמו שפרשתי בסדר בראשית (א כ), שיאספו ויתנועעו ביאור ומשם יעלו על המצרים. ורבותינו (שמו"ר י ז) אמרו בכנים שאין השד שולט על בריה פחותה מכעדשה ולא יכלו אפילו לאסוף כנים ממקומם ולהביאם. ואמרו במדרש רבה (שם) עוד כיון שראו החרטומים שלא יכלו להוציא הכנים, מיד הכירו שהיה מעשה אלהים ולא מעשה שדים, ועוד לא חששו לדמות עצמם למשה להוציא את המכות: ומה שאמר ר"א (אבן עזרא על שמות ח׳:ט״ו) כי משה לא הודיעם מכת הכנים, נראה בעיני שהכה אהרן במטה לעיני פרעה כאשר עשה בפיח (שמות ט׳:י׳), אבל לא התרה בו, כי אין הקב"ה מתרה בפרעה רק במכות אשר בהן מיתה לאדם, וכתיב בצפרדעים וצפרדע ותשחיתם (תהלים עח מה), שהוא רומז למיתה או להשחתה שהזכירו רבותינו (שמו"ר י ד) שהיו מסרסים אותם וכן הארבה ימיתם ברעב, כי אכל יתר הפלטה הנשארת להם מן הברד. והכל רחמים מאתו באדם, כענין שנאמר (יחזקאל לג ט) ואתה כי הזהרת רשע מדרכו לשוב ממנה ולא שב מדרכו הוא רשע בעונו ימות ואתה נפשך הצלת. ולכן לא התרה בו בכנים ולא בשחין ובחשך רק בדבר, בעבור שהוא מיתה, וראוי שתחול גם באדם כאשר אמר לו אחר כך (שמות ט׳:ט״ז) ואולם בעבור זאת העמדתיך, ולכן הודיעו הענין איך יהיה:
ואמר במקצת המכות השכם בבקר הנה יוצא המימה, ועל דרך הפשט היה בעת צאת המלכים בבקר להשתעשע על המים, וצוה הקב"ה למשה שילך שם והטעם, כי בדם בעבור היותה המכה הראשונה רצה שיעשנה לעיניו ובלי יראה ממנו. וזה טעם ונצבת לקראתו (שמות ז׳:ט״ו), והתיצב לפני פרעה (שמות ח׳:ט״ז), שיעמוד כנגדו ביד רמה. וכן במכת הערוב נאמר השכם בבקר והתיצב לפני פרעה הנה יוצא המימה. ובברד (שמות ט׳:י״ג) השכם בבקר והתיצב לפני פרעה, והוא גם כן בצאתו המימה, כי הערוב והברד אשר בהן המיתה והעונש לבני אדם רצה הקב"ה שיהיה לעיני כל העם, כי בצאת המלך המימה ילכו מרבית העם אחריו, והנה יתרה אותו לעיניהם אולי יצעקו אל אדוניהם לשוב מדרכו הרעה, ואם לא יעשו כן יהיו חייבין להענש. אבל בשאר המכות די בהתראת המלך, ועל כן נאמר בהן בא אל פרעה (לעיל ז כו, להלן ט א, י א), שיבא אל היכלו, ולא הזכיר בכנים ובשחין כן, בעבור שהוצרך אהרן להכות בעפר, והיכל המלך אין שם עפר כי היא רצפת בהט ושש, וכן הוצרך משה לזרוק הפיח השמימה. והנה עשו אלו השתים בפני פרעה בהיותו בחצר גינת ביתן המלך או כיוצא בו: