פרשנות מצטטת על יחזקאל לה:י

וילך עשו אל ישמעאל. בשעה שהודה יצחק על הברכות ליעקב אמר עשו אלך ואתחתן לישמעאל ואתן לו עצה להרוג את יצחק מפני הבכורה כי הוא הבכור ואבי ירש הכל ואהיה גואל הדם ואהרוג את ישמעאל ולא יהיה ליעקב שום קרוב ואהרגהו בסתר שלא יראני שום אדם. ובאותה שעה שחשב עשו אותה מחשבה עבר לפני מדרשו של שם. א"ל שם. רשע מתי חשבת זאת המחשבה הרעה. א"ל עשו מי הגיד לך. א"ל הקב"ה הגיד לי שהיה שם בשעת מחשבתך. והיינו דכתיב ביחזקאל יען אמרך על שני הגוים ועל שני הממלכות לי הם וה' שם היה. שני הגוים יצחק וישמעאל. ובקשת לך כל הממלכות. אבל ה' שם היה שהגיד הדבר: (אש"ה לפ"ז א"ש הא דקאמר עשו יקרבו ימי אבל אבי שכל זה עלה במחשבתו של עשו שילך ויתחתן עם ישמעאל כדי שיהרוג יצחק אביו ולבסוף יהרוג יעקב ודבר זה הוגד לרבקה ברוה"ק ואמרה לו ליעקב קום ברח לך וכו' והשתא לק"מ ממ"ש בד"ה יקרבו ימי וכו' ונכון):

ועדיין אריכות מקרא זה אומר דרשוני דמה היה חסר במקרא אם היה כתוב וירא עשו כי צוה יצחק את יעקב לא תקח אשה וגו׳ ומה נוגע הספור כי ברך יצחק וגו׳ בברכו אותו וגו׳ כ״ז מיותר וגם עיקר הספור אין לו ענין לפי ראות החיצוני. אכן ברבה ובמדרש תהלים ואג״ב גלו חז״ל ענין נפלא. דעשו חשב רבות מחשבות בזה ההילוך לישמעאל. להתחתן עמו ויפתהו להרוג את יצחק עבור הבכורה [הכי מבואר במ׳ תהלים ולא כמ״כ] ואח״כ יהי גואל הדם ויהרוג את ישמעאל. והביאו רז״ל ממקרא ביחזקאל על אדום יען אמרך את שני הגוים ושתי הארצות לי תהיינה וירשנוה וה׳ שם היה. ובל״ס דרמיזא כ״ז באורייתא והיינו דמש״ה כתיב שראה כי ברך יצחק את יעקב. וזה גרם שכעס גם על אביו בסתר לבו ופי׳ הכתוב בברכו אותו וגו׳ שלא הי׳ כועס על אביו על מה שאישר חילו על תחבולה זו דאולי דעת יצחק דמעתה שהערים יעקב יהא נשאר כח האומה הנבחרת לעשו ע״ז פי׳ הכתוב בברכו אותו היינו בשעת ברכה שניה שהיא ברכת אברהם. וגם ויצו עליו לאמר לא תקח אשה מבנות כנען. מזה הבין ג״כ שיודע יצחק שיצא מיעקב האומה הנבחרת ומכ״מ אישר חילו על המרמה מזה נתמלא חימה גם על אביו ורחש לבבו ללכת לישמעאל אבל לא מצא טעם להגיד לאביו על מה זה הולך לישמעאל ולישא בתו וכי חסר נשים הוא ע״כ ציד בפיו כי מבין הוא שרעות בנות כנען בעיני יצחק אביו. ומסתמא הגיד כי אחר שישא בת ישמעאל יגרש נשיו מבנות חת. אבל הקב״ה הפר עצתו. כי מת ישמעאל לאחר אירוסין כמבואר ברש״י ע״פ חז״ל. ובטלו כל עשתנותיו ושוב לא גירש נשיו ולא נתרצה לאביו. ולמדנו מכל זה הספור כי החונף לרשע לסוף נופל בידו ועי׳ ברבה ר״פ שמות: .

ויש לפרש עוד והתקדשתם מלשון פרישות, כי הפרוש והנבדל מתאוות העולם נקרא קדוש, וכן דרשו רז"ל בתורת כהנים, והתקדשתם והייתם קדושים כשם שאני קדוש כך אתם תהיו קדושים, כשם שאני פרוש כך אתם תהיו פרושים. והענין שיפרוש האדם מן התאוות ולא ישתמש בהם רק במוכרח, שאם ימשך האדם אחר המאכל והמשתה והמשגל יותר מדאי יחריב נפשו וגופו, והוא הנקרא בלשון תורה כסיל ואויל, וכל הממעט אף בדבר ההכרחי ופורש עצמו מן המותר הגמור הוא הנקרא קדוש, כי אם הוא ממלא נפשו בתאוות מן המותר יהיה בסובאי יין וזוללי בשר ויהיה נבל ועובר על התורה, ועל כן הוצרך הכתוב הזה לומר והתקדשתם להזהיר על הפרישות, וזה שיגדור האדם את עצמו ויפרוש מרבוי המאכל והמשתה והמותר, ויפרוש גם כן מן הדבור שאינו ראוי כענין שכתוב (משלי כ״א:כ״ג) שומר פיו ולשונו וגו', זה כתב הרמב"ן ז"ל. וכן מצינו שלמה ע"ה שהזהיר על הדבור האסור הוא שאמר (שם טו) לשון חכמים תיטיב דעת ופי כסילים יביע אולת, וסמיך ליה בכל מקום עיני ה' צופות וגו', באר כי השגחת ה' בכל מקום, והוא משלם גמול על האולת ועל הדבור הנמאס, והוא שאמר הנביא (ישעיהו ט׳:ט״ז) על כן על בחוריו לא ישמח ה' וכל פה דובר נבלה, הזכיר הבחורים לפי שדרכם בכך, ודרשו רבותינו ז"ל כל המנבל פיו מעמיקים לו גיהנם שנאמר (משלי כ״ב:י״ד) שוחה עמוקה פי זרה זעום ה' יפל שם. וכן מצינו יחזקאל הנביא שהתנבא עונש ופורענות על הדבור שאינו ראוי והודיענו שהקב"ה משגיח על זה, והוא שאמר בפורענות הרשעים (יחזקאל ל״ה:י׳) יען אמרך את שני הגוים ואת שתי הארצות לי תהיינה וירשנוה וה' שם היה, יגיד הכתוב כי הוא יתעלה היה שם משגיח על הדבור לשלם גמול, והזכיר בו עוד לשון וה' שהכוונה בכל מקום הוא ובית דינו.