פרשנות מצטטת על יחזקאל לו:כ

ובזה יתבאר מאמרם ז"ל ריש רות רבה אלהים אלהיך אנכי ר' יוחנן אמר דייך שאני פטרונך ור"ל אמר אף שאני פטרונך מה פטרוני מהני בדינא. דכונת רבי יוחנן אמר דייך שאני פטרונך דבר גדול דיבר דבהיות שאנו ישראל אין אנו תחת שום שר כי אם בצלו נחיה ואנחנו עם ה' זהו דבר גדול מאד מאד כי בזה אין לנו מציאות כליה ח"ו כמדובר וז"ש אלקים אלהיך אנכי דייך שאני פטרונך וזה לך עטרה שאין כמוה. ור"ל אמר זה מועיל שלא להיות כליה ח"ו אך אינו מועיל לינצל מן הדין ולבא במשפט על כל נעלם וז"ש אלקים אלהיך אנכי כלומר אלקים מדת הדין מתוחה נגד החוטאים אף שאלהיך אנכי דלא מהני היותי פטרונך לינצל מן הדין. וזהו שאמר הכתוב (יחזקאל ל"ו) ויחללו את שם קדשי באמור להם עם ה' אלה ומארצו יצאו כי בהיותנו עמו ואנו קבועים בארצו יש חילול ה' ח"ו בזה דכיון דהוא חי וקים כן היו ראוים ישראל עמו לשבת בארצו. ולא ידעו ולא יבינו כי כאשר ייסר איש את בנו ה' אלהינו מיסרנו ועוד נשוב אליו יתברך:

אין ע״ה. כתב במד״ש שמעתי שעם הוא לשון עמום מן התורה. והארץ הוא לשון תורה כדכתיב (יחזקאל ל״ו:כ׳) עם ה׳ אלה ומארצו יצאו ותרגום יונתן ומבי אולפנא נפקו מאורייתא. והר״ב כתב בפ״א פ״ה מ״י לשון ע״ה בכ״מ שרוצה בתיקונה של ארץ אבל אין בו חכמה להבדיל בתיקונים הראוי:

הרעיון הדתי בדבר הצורך לקדש את שמו של האלוהים בעולם, כלומר לרוממו, לייחדו ולהעריצו, עומד בניגוד גמור לחילול השם, היינו לפגיעה בו ובקדושתו על ידי התנהגות לא ראויה מצד המאמינים בו ובתורתו. כבר הנביא יחזקאל זועם על בני ישראל אשר באו "אל הגויים ... ויחללו את שם קדשי באמור להם [=עליהם] עַם ה' אלה ומארצו יצאו" (יחזקאל לו, כ). עצם יציאת בני ישראל לגלות בשל חטאיהם מביאה לחילול שמו של האלוהים בעיני אומות העולם. רעיון זה המשיך את דרכו בספרות חז"ל: אין המדובר בעבירה על המצוות או במעשה פגום אחר (מבחינה דתית או מוסרית), אלא בהשלכה שיש למעשה זה כלפי שמו של האלוהים, היינו כלפי מעמדו בעיני הבריות, כלפי יחסם של בני האדם אל התורה או אל המצוות, וכיוצא באלו דברים שהדת היהודית רואה אותם כבעלי ערך ומקודשים. גניבה, דרך משל, תהיה לעולם חטא ומעשה פגום, אך כשהיא נעשית בידי אדם המצהיר בגלוי על היותו שומר תורה ומצוות, יאמרו הבריות כי יש במעשה גם חילול השם, כיוון שאמונתו באלוהים ואורח חייו לא מנעו אותו מן המעשה הראוי לגינוי (והשוו גם א, יא), וכך נמצא לא רק שמו של האיש מושמץ ברבים אלא גם התורה ונותנהּ. דיון ארוך בסוגיה זו מצוי בתלמוד הבבלי (יומא פו ע"א) אגב עיסוק בשאלת האפשרות לכפר על חטאים שונים: "מי שיש חילול השם בידו, אין כוח בתשובה לתלות [=חזרתו בתשובה איננה יכולה לסייע לו בדחיית העונש] ולא ביום הכיפורים לכפר [=אין יום הכיפורים מכפר עליו] ולא בייסורין למרק [=גם סבל וייסורים אינם יכולים לכפר על המעשה] אלא ... מיתה ממרקת [= רק יום המוות וייסוריו מכפרים על החטא הנורא הזה]", וממשיך התלמוד ושואל: מה הוא חילול השם? והתשובה המפתיעה מובאת בשמו של חכם בבלי בשם רב: "כגון אם אני לוקח בשר מן הקצב ולא משלם לו מיד" (המקור בארמית). במקרה כזה עשוי המסתכל לסבור, כי אין בכוונתו של החכם לשלם, והריהו גזלן או למצער מי שמנצל את מעמדו כדי להשיג רווח חומרי, ומכאן ילמדו אנשים שהתנהגות כזו איננה כה נוראה, ונמצא שמהּ של דת ישראל מתחלל ברבים. מסתבר כי הבריות מצפות – אך אולי לא בצדק – כי שומר תורה ומצוות יקפיד יותר על עניינים שונים שבין אדם לחברו, וכאשר הוא נתפס בקלקלתו מטיחים דברי ביקורת לא רק נגדו אלא גם נגד התורה והמצוות שלא סייעו לו להיחלץ מן העבירה, ובעקיפין גם נגד נותן התורה. ועל כן, אין מקום להבחין במקרה זה בין שוגג למזיד, כי בשני המקרים המעשה שנעשה גורם לחילול השם בעיני באי עולם.

ולא אחל את שם קדשי. שפלותם של ישראל חלול שמו הוא באמור להם (לעיל ל) עם ה' אלה ולא יכול להצילם: