פרשנות מצטטת על יחזקאל לז:א

וְלֹא הָלַךְ כְּפַעַם בְּפַעַם לִקְרַאת נְחָשִׁים, כִּי בַּפְּעָמִים הָרִאשׁוֹנִים הָיָה מְנַחֵשׁ וְרוֹצֶה לְקַלֵּל אוֹתָם בְּנַחַשׁ, וְהָיָה הַשֵּׁם בָּא אֵלָיו בְּדֶרֶךְ מִקְרֶה, לֹא בְּכַוָּנָתוֹ לִנְבוּאָה וְלֹא מִמַּעֲלָתוֹ שֶׁהִגִּיעַ אֵלֶיהָ. וְעַתָּה כַּאֲשֶׁר נֶאֱמַר לוֹ "כִּי לֹא נַחַשׁ בְּיַעֲקֹב וְלֹא קֶסֶם בְּיִשְׂרָאֵל" לְהָרַע אוֹ לְהֵיטִיב לָהֶם, הִנִּיחַ הַנְּחָשִׁים וְלֹא הָלַךְ כְּפַעַם בְּפַעַם לִקְרָאתָם, אֲבָל שָׂם אֶל הַמִּדְבָּר פָּנָיו אֲשֶׁר יִשְׂרָאֵל שָׁם, שֶׁיִּרְאֶה אוֹתָם וְיָכִין לָהֶם נַפְשׁוֹ שֶׁיָּחוּל עָלָיו הַדִּבּוּר מֵאֵת הַשֵּׁם כַּאֲשֶׁר עָשָׂה עִמּוֹ פַּעֲמַיִם, וְכֵן הָיָה לוֹ. עַל כֵּן אָמַר ״וַתְּהִי עָלָיו רוּחַ אֱלֹהִים״, כִּי עַתָּה הָיְתָה עָלָיו יַד ה' כַּאֲשֶׁר הִיא לַנְּבִיאִים, כְּמוֹ שֶׁאָמַר: ״וּמִי יִתֵּן כָּל עַם ה' נְבִיאִים כִּי יִתֵּן ה' אֶת רוּחוֹ עֲלֵיהֶם״ (במדבר י״א:כ״ט), וְאוֹמֵר: ״רוּחַ ה' אֱלֹהִים עָלָי״ (ישעיהו סא א). וְעַל כֵּן קָרָא עַצְמוֹ עַתָּה "שֹׁמֵעַ אִמְרֵי אֵל" (במדבר כ״ד:ד׳), כִּי נָבִיא הוּא. וְרַשִׁ״י כָּתַב (רש״י על במדבר כ״ד:א׳): ״וַיָּשֶׁת אֶל הַמִּדְבָּר פָּנָיו״ - כְּתַרְגּוּמוֹ, כִּי הָיָה הָרַב מְתַרְגֵּם בּוֹ: ״וְשַׁוִּי לְמַדְבְּרָא דַּעֲבַדוּ בֵּיהּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עֶגְלָא אַנְפּוֹהִי״. וְאֵין בְּנֻסְחָאוֹת מְדֻקְדָּקוֹת מִתַּרְגּוּמוֹ שֶׁל אוּנְקְלוֹס (תרגום אונקלוס על במדבר כ״ד:א׳) כֵּן, אֲבָל הוּא כָּתוּב בִּקְצָתָן שֶׁהֻגַּהּ בָּהֶן מִן הַתַּרְגּוּם הַיְּרוּשַׁלְמִי, וְהָעִקָּר מַה שֶׁפֵּרַשְׁנוּ. וְאָמַר: ״אֲשֶׁר מַחֲזֵה שַׁדַּי יֶחֱזֶה״ (שם), כִּי רָאָה עַתָּה בְּאִסְפַּקְלַרְיָא הַמְּאִירָה כַּנְּבִיאִים הָרִאשׁוֹנִים שֶׁאָמַר בָּהֶם: ״וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב בְּאֵל שַׁדָּי״ (שמות ו ג), אוֹ בְּמַדְרֵגָה לְמַטָּה מֵהֶם, כִּי מַחֲזֵה שַׁדַּי אֵינֶנּוּ שַׁדַּי. וְהִנֵּה הֵם יִרְאוּ בְּאֵל שַׁדַּי, וְהוּא יֶחֱזֶה בְּמַחֲזֵה שֶׁל שַׁדַּי. וְהִנֵּה הָיוּ שְׁתֵּי מַדְרֵגוֹת לְמַטָּה מֵהֶם. וְעַל כֵּן קָרָא עַצְמוֹ "גְּלוּי עֵינָיִם", שֶׁהִיא מַדְרֵגַת בְּנֵי הַנְּבִיאִים, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר: ״ה' פְּקַח אֶת עֵינֵי״ וְגוֹ' (מלכים ב ו כ). וּכְבָר נֶאֱמַר כֵּן בְּבִלְעָם עַצְמוֹ בִּרְאִיַּת הַמַּלְאָךְ "וַיְגַל ה' אֶת עֵינֵי בִלְעָם" (במדבר כ״ב:ל״א). וְלֹא תַּחְשֹׁב בָּזֶה זוּלַת מַה שֶׁפֵּרַשְׁנוּ מִפְּנֵי מַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ שֶׁאָמְרוּ בְּסִפְרֵי (ברכה לט): ״וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה״ - בְּיִשְׂרָאֵל לֹא קָם, אֲבָל בְּאֻמּוֹת הָעוֹלָם קָם. וְאֵיזֶה זֶה? בִּלְעָם. אֶלָּא הֶפְרֵשׁ יֵשׁ בֵּין נְבוּאַת מֹשֶׁה לִנְבוּאַת בִּלְעָם: מֹשֶׁה לֹא הָיָה יוֹדֵעַ מַה מְדַבֵּר עִמּוֹ, וּבִלְעָם הָיָה יוֹדֵעַ מַה מְדַבֵּר עִמּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר ״נְאֻם שֹׁמֵעַ אִמְרֵי אֵל״. מֹשֶׁה לֹא הָיָה יוֹדֵעַ מָתַי מְדַבֵּר עִמּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר ״מִדַּבֵּר אֵלָיו״ (במדבר ז׳:פ״ט), וּבִלְעָם הָיָה יוֹדֵעַ מָתַי מְדַבֵּר עִמּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר ״וְיֹדֵעַ דַּעַת עֶלְיוֹן״. מֹשֶׁה הָיָה מְדַבֵּר עִמּוֹ מְעֻמָּד, שֶׁנֶּאֱמַר ״וְאַתָּה פֹּה עֲמֹד עִמָּדִי״ (דברים ה כח), וּבִלְעָם הָיָה מְדַבֵּר עִמּוֹ שֶׁהוּא נוֹפֵל, שֶׁנֶּאֱמַר ״נֹפֵל וּגְלוּי עֵינָיִם״. מָשָׁל לְטַבָּחוֹ שֶׁל מֶלֶךְ יוֹדֵעַ כַּמָּה הוֹצָאוֹת יוֹצְאוֹת לַמֶּלֶךְ עַל שֻׁלְחָנוֹ. וּבֵאוּר עִנְיַן הַבָּרַיְתָא הַזּוֹ: מִפְּנֵי שֶׁאָמַר הַכָּתוּב ״וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה אֲשֶׁר יְדָעוֹ ה' פָּנִים אֶל פָּנִים״ (שם לד י), וְדָרְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ שֶׁאֵינוֹ בָּא לְסַפֵּר בַּמַּעֲלָה אֲשֶׁר לִנְבוּאַת מֹשֶׁה עַל נְבוּאַת שְׁאָר הַנְּבִיאִים, שֶׁכְּבָר הוֹדִיעַ אוֹתָנוּ מַעֲלָתוֹ עֲלֵיהֶם בִּשְׁנֵי מְקוֹמוֹת: בְּפָסוּק ״וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב בְּאֵל שַׁדָּי וּשְׁמִי ה' לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם״ (שמות ו ג), וּבְפָסוּק ״אִם יִהְיֶה נְבִיאֲכֶם" וְגוֹ' (במדבר י״ב:ו׳). אֲבָל עַתָּה לֹא דִּבֵּר עַל מֹשֶׁה שֶׁיָּדַע הוּא אֶת הַשֵּׁם, כְּעִנְיַן שֶׁנֶּאֱמַר ״הוֹדִיעֵנִי נָא אֶת דְּרָכֶיךָ וְאֵדָעֲךָ״ (שמות לג יג), שֶׁלֹּא אָמַר הַכָּתוּב "אֲשֶׁר יָדַע אֶת הַשֵּׁם פָּנִים אֶל פָּנִים" אֲבָל אָמַר "אֲשֶׁר יְדָעוֹ", כִּי יְדַבֵּר עַל בֵּאוּר הַנְּבוּאָה. יֹאמַר כִּי לְמֹשֶׁה רַבֵּינוּ תָּבֹא מְבֹאֶרֶת כִּמְדַבֵּר אֶל חֲבֵרוֹ פָּנִים אֶל פָּנִים, שֶׁמּוֹדִיעוֹ דְּבָרָיו וְכַוָּנָתוֹ עַד שֶׁיַּכִּיר בְּפָנָיו שֶׁהֵבִין דְּבָרָיו וְכַוָּנָתוֹ בָּאֲמִירָה וּבְהַכָּרַת רְצוֹנוֹ בְּפָנָיו. וְאָמְרוּ כִּי לְבִלְעָם הָיָה זֶה בְּעֵת שֶׁנִּבָּא לִכְבוֹד יִשְׂרָאֵל, שֶׁעָמַד עַל דִּבְרֵי ה' וְעַל רְצוֹנוֹ וְחֶפְצוֹ בְּכָל הָעִנְיָן הֶעָתִיד לָבֹא לְיִשְׂרָאֵל. וְאַף עַל פִּי כֵן יֵשׁ הֶפְרֵשׁ בֵּין נְבוּאַת מֹשֶׁה לְבִלְעָם, כִּי מֹשֶׁה לֹא הָיָה יוֹדֵעַ מַה מְדַבֵּר עִמּוֹ, בְּאֵיזֶה עִנְיָן, בְּאֵיזוֹ מִצְוָה יְצַוֶּנּוּ, אֲבָל הָיָה הוּא מוּכָן בְּכָל עֵת לַדִּבּוּר, וְהָיָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְצַוֶּה אוֹתוֹ כְּפִי הָרָצוֹן לְפָנָיו. אֲבָל בִּלְעָם הָיָה מְכַוֵּן וּמְחַשֵּׁב בַּדָּבָר הַהוּא שֶׁהוּא חָפֵץ בּוֹ, וְהוֹלֵךְ וּמִתְבּוֹדֵד וּמֵכִין נַפְשׁוֹ לִהְיוֹת עָלָיו הָרוּחַ, אוּלַי יִקָּרֶה ה' לִקְרָאתוֹ כַּאֲשֶׁר הוּא מְפֹרָשׁ בְּכָאן. וְיוֹדֵעַ שֶׁאִם יָחוּל עָלָיו בָּעִנְיָן הַהוּא אֲשֶׁר חָשַׁב יְדַבֵּר עִמּוֹ, לֹא בְּעִנְיָן אַחֵר. וּמֹשֶׁה לֹא הָיָה יוֹדֵעַ מָתַי יְדַבֵּר עִמּוֹ, כִּי לֹא הָיָה אֵלָיו עֵת קָבוּעַ לַדִּבּוּר, אֲבָל בְּכָל עֵת שֶׁיַּחְפֹּץ מֹשֶׁה וִיכַוֵּן לִבּוֹ לַדִּבּוּר הָיָה מְדַבֵּר עִמּוֹ, כְּמוֹ שֶׁאָמַר: ״עִמְדוּ וְאֶשְׁמְעָה מַה יְצַוֶּה ה'״ (במדבר ט':ח'). וְכֵן בְּכָל עֵת שֶׁיִּהְיֶה לְפָנָיו יִתְעַלֶּה הָרָצוֹן לִהְיוֹת מְצַוֶּה אוֹתוֹ מֵאֹהֶל מוֹעֵד וַיִּשְׁמַע אֶת הַקּוֹל מִדַּבֵּר אֵלָיו. אֲבָל בִּלְעָם הָיָה מְכַוֵּן אֶת הַשָּׁעָה שֶׁיִּהְיֶה לוֹ הַדִּבּוּר, וְלֹא תָּנוּחַ עָלָיו הָרוּחַ אֶלָּא בְּאוֹתָהּ הַשָּׁעָה, אוּלַי הִיא הַשָּׁעָה שֶׁיַּזְכִּירוּ רַבּוֹתֵינוּ בְּמַסֶּכֶת בְּרָכוֹת (ברכות ז') וּבְמַסֶּכֶת סַנְהֶדְרִין (סנהדרין ק״ה) שֶׁהָיָה מְקַלֵּל בָּהּ, וּבָהּ הָיָה חָל עָלָיו הָרוּחַ, לֹא בְּעֵת אַחֶרֶת לְעוֹלָם. וְכֵן עִנְיַן הָעֲמִידָה מַעֲלָה לְמֹשֶׁה, וְהַנְּפִילָה בְּבִלְעָם פְּחִיתוּת, שֶׁלֹּא יִסְבֹּל נְבוּאָה, כְּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר ״אִם יוֹסְפִים אֲנַחְנוּ לִשְׁמֹעַ אֶת קוֹל ה' אֱלֹהֵינוּ עוֹד וָמָתְנוּ וְגוֹ' קְרַב אַתָּה וּשְׁמָע״ (דברים ה' כ״ב-כ״ד). וְאָמְרוּ מָשָׁל לְטַבָּחוֹ שֶׁל מֶלֶךְ עַל הַמִּדָּה הָרִאשׁוֹנָה, וְכַוָּנָתָם לוֹמַר שֶׁהַטַּבָּח יוֹדֵעַ בְּהוֹצָאַת שֻׁלְחָנוֹ שֶׁל מֶלֶךְ, וְהַשַּׂר שֶׁלּוֹ שֶׁהוּא נֶאֱמָן בְּכָל בֵּיתוֹ וְעוֹמֵד בְּסוֹדוֹ לֹא יֵדַע בְּהוֹצָאַת הַשֻּׁלְחָן. וְהַמָּשָׁל הַזֶּה יוֹרֶה שֶׁדַּעַת הַחֲכָמִים לוֹמַר שֶׁהָיָה בִּלְעָם יוֹדֵעַ מֵעַצְמוֹ אַחֲרֵי כַּוָּנָתוֹ שֶׁהַשֵּׁם יֹאמַר לוֹ ״מָה אֶקֹּב לֹא קַבֹּה אֵל״ (במדבר כ״ג:ח') וְכָל הָעִנְיָן, וְאַחַר כֵּן יִשְׁמַע הַדִּבּוּר בַּמִּלּוֹת הָהֵם אֲשֶׁר חָשַׁב בְּלִבּוֹ. וְזֶה מַה שֶׁהִזְכַּרְתִּי כִּי הָיָה קוֹסֵם וְתָבֹאנָה הָעֲתִידוֹת בְּלִבּוֹ, וְעַתָּה בִּשְׁבִיל יִשְׂרָאֵל יִשְׁמַע בָּהֶם גַּם הַדִּבּוּר. וּלְפִיכָךְ הָיָה מִתְפָּאֵר בְּעַצְמוֹ עַתָּה לוֹמַר ״נְאֻם שֹׁמֵעַ אִמְרֵי אֵל״. וְרָאִיתִי הָעִנְיָן הַזֶּה הַשָּׁנוּי בְּסִפְרֵי שֶׁאָמְרוּ בְּסִגְנוֹן אַחֵר בְּהַגָּדָה שֶׁל בְּמִדְבַּר סִינַי רַבָּה (במדבר רבה כ':א'), וְאֵין לִי לְהַאֲרִיךְ. וְהַכְּלָל כִּי כַּוָּנָתָם לוֹמַר שֶׁנְּבוּאַת בִּלְעָם תָּבֹא אֵלָיו בְּמִלּוֹת מְבֹאָרוֹת לוֹ מִן הַטַּעַם שֶׁאָמְרוּ, שֶׁלֹּא יְהֵא פִּתְחוֹן פֶּה לְאֻמּוֹת הָעוֹלָם לוֹמַר, אִלּוּ הָיָה לָנוּ נָבִיא כְּמֹשֶׁה הָיִינוּ עוֹבְדִים לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. אֲבָל מַדְרֵגַת נְבוּאָתוֹ לְמַטָּה מִשְּׁאָר הַנְּבִיאִים, שֶׁהִיא בְּמַחֲזֵה שַׁדַּי כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. וְכֵן אָמְרוּ בְּוַיִּקְרָא רַבָּה (א' י״ג): אֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נִגְלֶה עַל נְבִיאֵי אֻמּוֹת הָעוֹלָם אֶלָּא בַּחֲצִי דִבּוּר, הֵיךְ כְּמָה דְתֵימָא "וַיִּקָּר אֱלֹהִים אֶל בִּלְעָם", אֲבָל לִנְבִיאֵי יִשְׂרָאֵל בְּדִבּוּר שָׁלֵם, שֶׁנֶּאֱמַר "וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה״. וַחֲצִי הַדִּבּוּר תָּבִין עִנְיָנוֹ מִמַּה שֶׁבֵּאַרְנוּ:

אבל השגת הזקנים האלה לדעתי היא כמו שאבאר. הנה היוצר יתברך לא ברא כל אחד מהשלש' עולמות באופן שוה מהשלמות. אבל בכל אחד מהם ברא חלק מיוחד בשלמות מעלה מכל שאר חלקי העולם ההוא. ואותו ינהיג בעצמו וישפיע עליו מהטוב והשלמות בדבקות נמרץ בלי אמצעי גשמי ולא אמצעי שכליי הלא תראה שבעולם השכלים הנבדלים היה השכל היותר שלם ומעולה מכלם הוא העלול הראשון והוא יקבל השפע והשלמות מהסבה הראשונה יתברך מבלי אמצעי ושאר השכלים אינם באותה מדרגה מהשלמות ולא יהיה דבקותם בראשון יתברך אלא על ידי אמצעיים הם סבותיו הקודמות לו בהשתלשלות הסבות שהוא הדעת האמתי בהסתעפות השכלים מהסבה ראשונה כי כבר יורה על אמיתת זה הדעת התאחדות הנמצאות והיותם כלם כאיש אחד. וגם מפאת המתנועעים השמימיים שיחסם זה לזה במקיף ומוקף יהיה יחס המניעים בעלה ובעלול ודברי הנבואה יעידון יגידון באמיתת הדעת הזה מהשתלשלות השכלים כי הנביא אמר וקרא זה אל זה ויונתן תרגם ומקבלין דין מדין יורה שההשגה בקדושת השם יתברך מושגת אצלם בהשפעת העלה על עלולו. ולזה תקנו לומר בתפלת יוצר וכלם מקבלים עליהם עול מלכות שמים זה מזה ונותנים רשות זה לזה להקדיש ליוצרם בנחת רוח שרצו ברשות השתלשלות הסבות כמו שאמרתי. הנה התבאר שבעולם הרוחני ימצא חלק מיוחד בשלמות ובדבוק לסבה הראשונה והוא העלול הראשון שיקבל השפע ממנו יתברך בלי אמצעי. ושאר השכלים אינם במדרגת שלמותו ולא יקבלו השפע מהראשון יתברך אלא על ידי אמצעיים והם סבותיהם המשפיעות עליהם בהשתלשלות ההוא. ואמנם בעולם הגרמים השמימיים הענין גם כן מבואר שיש בו חלק מיוחד במעלה ושלמות והוא הגלגל העליון המקיף בכל והוא מקומו של עולם אשר לעוצם מעלתו ישיג בתנועה אחת מהשלמות יותר ממה שישיגו שאר הגלגלים בתנועות רבות. ולהיותו המעולה שבכל הגלגלים היה מניעו בלי אמצעי. הסבה הראשונה יתברך לא שכל אחד כמו שהסכים בזה ארסט"ו כפי מה שהבין ממנו ב"ר עם היות שב"ס והנמשכים אחריו חשבו שהנה המניע הראשון זולת הסבה הראשונה ושהוא הראשון שבשכלים העלולים ממנו והיא מחשבה נפסדת כי איך יהיה הראשון יתברך בטל מבלי הנעה גם כי להיות התנועה ההיא מדובקת כוללת שאר התנועות והיא התנועה היומית באה מציור אחד חוייב שיהיה הוא הציור האלהי הכולל כי התאחדות הרבים בתנועה אחת ובכוונה אחת א"א שיהיה כ"א בענין אחד פשוט קושר את כלם וממנו נשפעים שאר הענינים המניעים חלקי הגלגל תנועות מיוחדות. ומצד המניע ההוא יקרא העולם אחד כמו שהאדם מפני כחו השכלי יהיה אחד אם כן צורת העולם מצד שהיא אחת באה מפועל אחד הוא הסבה הראשונה והמניע הראשון ולפיכך יאמר ב"ר שמציאות האל התבאר בחכמת הטבעיי. וכבר ביארתי בי"ב ממאמר עטרת זקנים בטול הטענות שעשה הרלב"ג בחלוף זה והכרחתי שכן היה דעת הרב המורה כשיובנו דבריו על פי אמתתם. והנה התורה האלהית אמתה הדעת הזה במה שאמר' במראת הסולם והנה ה' נצב עליו ואמ' אדוננו משה רוכב שמים בעזרך. וישעיהו אמר ואראה את ה' יושב על כסא והמשורר סלו לרוכב בערבות ביה שמו ובדברי חכמינו זכרונם לברכה יש גם כן ראיות רבות לאמת זה רוצה לומר שהמניע לגלגל העליון הוא הראשון ית'. ואמנם בעולם השפל הזה עם היותו בכללו נעדר השלמות הנה הפלא ה' מהמורכב האחרון שהוא מן האדם כולל הכחות כלם חלק מיוחד היא האומה ישראלית להשלימה לו מכל עם ולשון ולהשפיע בה הטוב והשלמות בהשגחה נפלאת ודבוק נמרץ בלי אמצעי כלל הנה אם כן היה ישראל בעולם השפל בדבקותו לראשון יתברך במדרגת העלול הראשון בעולם השכלים והגלגל העליון בעולם הגלגלים. וזאת היתה באמת השגת אצילי בני ישראל רוצה לומר שהשיגו דבקות האומה בו יתברך והשגחתו והשפעתו בה מבלי אמצעי כלל על הדרך והמדרגה שהיה משפיע על השכל העלול הראשון שאין בינו לבינו יתברך אמצעי ועל הגלגל העליון המקיף בכל שהתנועע מהנעתו יתברך מבלי אמצעות שכל אחר. ובזה הכירו וידעו מעלת העם בקבול התורה שנעשו עם קדוש לה' ודבקים בו מבלי אמצעי כמו העלול הראשון והגלגל העליון ולכן לא היו ישראל נכנעים למערכות השמימיות ולא למלאך השלוח אליהם כי כלם הם במדרגה אחת מהדבקות עמו יחברך ועל זה נאמר ויראו את אלהי ישראל שהשיגו בנבואתם שהיה הראשון יתברך אלוה מנהיג ומשגיח בישראל לא מלאך ולא שר אחר. ואמרו ותחת רגליו ירמוז אל השכלים הנבדלים ובדברי יחזקאל הנביא בא עליהם הלשון הזה כמו שאמר במראה הראשונה וממעל לרקיע אשר על ראשם כמרא' אבן ספיר דמות כסא ועל דמות הכסא דמות כמרא' אדם עליו מלמעלה ומבואר הוא שאי אפשר לפרש האבן ספיר על הרקיע כיון שאותו רקיע הוא הגלגל העליון גם לדעת הרב המורה אלא על השכלים הנבדלים שהם במדרגת המציאות על הרקיע. ובמראה השנית אמר ואראה והנה אל הרקיע אשר על ראש הכרובים כאבן ספיר כמראה דמות כסא נראה עליהם הנך רואה בעיניך שהאבן ספיר בדברי יחזקאל מחוייב שיפורש על השכלים הנבדלים כיון שראה אותה על הרקיע שהוא הגלגל העליון ועל הכרובים שהם לדעת הרב המורה הגרמים השמימיים כלם. והרב רבי אברהם בן עזרא כתב וזה לשונו אמר הגאון כי ספיר הוא לבן וראיתו לבנת הספיר. ואיננו רק אדום והעד כי מנהג הלשון לכפול הטעם במלות שונות והכתוב אומר אדמו עצם מפנינים ספיר גזרתם. הנה שספיר הוא כמו פנינים. ועוד אם לבנת הספיר הוא לובן מה טעם לומר כמעש' עד כאן. והוא פירש לבנת הספיר מלשון לבנה והוא כמו שאמר יחזקאל כמרא' אבן ספיר כי הלבנה והאבן אחד הם שנאמר ותהי להם הלבנה לאבן ובלי ספק צדקו דבריו בפירוש לבנה שהוא אבן ושאינו מגזרת לובן. אבל לא צדקו בפירוש ספיר כי הוא אינו אדום אלא נעדר המראים ועל כן הוא מקבל את המראים כלם והראיה שהביא אינה מחוייבת כי הכתוב הגיד שהיו אדומים כפנינים וזכים כספיר והוא אמרו זכו נזיריה משלג צחו מחלב בזכותם ועם זה אדמו עצם מפנינים ולפי שיש אדום עכור ואדום זך ובהיר הגיד שהיה ספיר גזרתם רוצה לומר שהיו זכים כמו הספיר ועל דרך זה נאמר במן והמן כזרע גד הוא ועינו כעין הבדלח. והכלל העולה שהזקנים ראו שהיו תחת רגלי השם השכלים הנבדלים כי מעשה ידיו הם ונבראים ממנו. והנה אמר מלת כמעשה ולא אמר כלבנת הספיר לפי שהספיר בתולדתו לא ימצא בו הזכות והבהירות אלא אחרי שבמלאכה יתוקן במעש' הראוי ואז באמצעות המעש' והתקון ההוא יהיה הספיר בהיר בשלמותו והוא הנקרא כן בלשון מתקני האבני' בלשון עם לועז ואולי שמפני שאונקלוס וכן יונתן בן עוזיאל לא ידעו טבעי הספיר ועל אי זה מין מהאבנים נאמר תרגמוהו תמיד אבן טבא. האמנם לא יעלה בלבך ממה שתרגם ותחות כורסיה יקריה כעובדא דאבן טבא שהכסא הוא השמים ושמה שתחתיו הוא החומר הראשון כי הנה עם היות שנקרא בכתובים השמים בשם כסא לא תמצא בשום מקום לא בכתוב ולא בדברי חכמינו זכרונם לברכה שנקראו השמים כסא הכבוד כי הוא שם נאמר בלבד וביחוד על מעלת הסבה הראשונה ועל השכינה העליונה הרוחנית. וכאלו אמר ותחות מעלתו ויקרו היה כעובדא דאבן טבא והוא משל ורמז לנכבדים שבנמצאים כלם שהם השכלים הנבדלים. ואחרי שזכרו התורה מהשגתם שהשיגו בתחל' שהיה הראשון יתברך אלהי ישראל ומנהיגם מבלי אמצעי בעולם השפל ושהשיגו עוד מעלת השכלים הנבדלים שהיו תחת רגלי היוצר אשר ממנו נמשך מציאותם והשפעתם זכר שראו עוד שהיה תחת רגליו גם כן כעצם השמים לטהר ואין זה מאמר המשליי כמו לבנת הספיר. אבל הוא כפשוטו ועצם השמים הוא היותר עצמי תקיף ומעולה מכל השמים לטוהר והוא הגלגל העליון המקיף בכל כי להיותו הקודם שבהם בעוצם ומעלה קראו עצם השמים רוצה לומר היותר עצום ובעל כח מהשמים. ואמר לטוהר להגיד שהוא פשוט בלי הרכבה חומרית ורמז בו גם כן שהוא חלק ואין בין שני הדברים הפרש על דרך כמוני כמוך כעמי כעמך וכמו שכתב האפוד יזכרו הרב רבי אברהם בן עזרא על כי כמוך כפרעה. ויהיה ענין הכתוב הזה שמעשה לבנת הספיר היה תחת רגלי השם ומסבתו כמו שעצם השמים היה גם כן תחת רגליו. הנה התבאר שהיתה השגתם היותו יתברך משגיח מנהיג ומשפיע על ישראל בעצמו וכבודו מבלי אמצעי אחר כמו שהיה משפיע ומשגיח על העלול הראשון מהשכלים ועל הגלגל העליון מהשמים והיא היתה אם כן השגה יקרה ונכבדת מאד וכשנסתפקו בעניני' גדולי הפלוסופים רוצה לומר אם השפעת השכלים הנבדלים הוא בהשתלשלות עלה ועלול. ואם מניע הגלגל העליון הוא הסבה הראשונה יתברך. וכל שכן שהסתפקו בהיות האומה הישראלית מושגחת מבלי אמצעי ומפני זה תרגם השלם אונקלוס ויראו את אלהי ישראל וחזו ית יקר אלהא דישראל כי זה הוא כבודו ויקרו ומסכים לזה אמר מש"ר עליו השלום כי ה' אלהיכם הוא אלהי האלהים רוצה לומר השכלים הנבדלים ואדוני האדונים שהם מגרמים השמימיים אדני הארץ וכמו שדרשוהו במכילתא ואמר ישעיהו מסכים להשגה הזאת גם כי קדוש קדוש קדוש ה' צבאות לרמוז אל קדושתו בהנהגת שלשת העולמות. ואפשר לפרש כמעש' לבנת הספיר על הגלגל העליון החלק שאין בו כוכב וכמו שאמר עליו הנביא ודמות על ראשי החיה רקיע כעין הקרח הנורא ומה שאמר עוד וכעצם השמים יהיה ענינו וכעצמות שאר השמים והענין שראה את אלהי ישראל שהיה משגיח בגרמים השמימיים ומנהיגם ברגליו כמו שיניח ויפעל היוצר בחומר אשר בין רגליו לעשות בו כרצונו. ושהיה יש' בהנהגתו והשפעתו ית' במדרגת לבנת הספיר שהוא כגלגל העליון וכעצם השמים שהם הגלגלים ושהיה זה לישראל ר"ל בסבת הטהרה והקדושה הנמצאת בהם יותר מבכל שאר האומות. אבל מה שכתבתי ראשונה הוא היותר נכון בעיני. ואמנם אמרו ואל אצילי בני ישראל לא שלח ידו. אחשוב שאין האצילים האלה הזקנים שכבר נזכרו בכתוב הזה אבל הם שאר החכמים ראשי המטות שהיו נצבים בתחתית ההר שהם לא עלו להר כזקנים ולא זכו להנבא כמוהם עם היותם במעלתם נאצלים מן העם בחכמה ושלמות אבל לא נבאו. לפי שלא שלח הקדוש ברוך הוא ידו רוצה לומר יד נבואתו והשפעתו עליהם. ויהיה ידו מלשון נבואה כמו (יחזקאל ל״ז:א׳) היתה עלי יד ה'. אבל זכו להשגה מועטת. והוא אומר ויחזו את האלהים רוצה לומר שהם מעצמם וידיעתם השיגו מציאותו יתברך בהשגה כללית לא באותו השלמות שהשיגו אהרן ובניו והזקנים. ולכן לא הוצרכו להתבודד ולהפרד מהמאכל והמשתה אבל ויאכלו וישתו בשמחתם. ואפשר שהיתה אכילתם מהשלמים שעשה משה קודם עלותו להר כדברי הרב רבי אברהם בן עזרא. וכפי מה שפירשתי בזה הותרה השאלה התשיעית בכללה וחלקיה:

וארא אל אברהם אל יצחק וגו'. בפסוק הזה רמוז ההבדל שיש בין נבואת משה רבינו ע"ה ונבואת שאר הנביאים. וכתב הרמב"ן ז"ל ועל דרך האמת יבא הכתוב כפשוטו ומשמעו. ויאמר אני יי' נראיתי להם באספקלריא של אל שדי כטעם במראה אליו אתודע. ואותי יי' לא נודעתי להם שלא נסתכלו באספקלריא המאירה שידעו אותי כטעם אשר ידעו יי' פנים אל פנים (דברים לד י'). כי האבות ידעו השם המיוחד אבל לא נודע להם בנבואה. ולכן כשידבר אברהם אל השם יזכיר יי' המיוחד עם א"ה או א"ד לבדו. והנה הענין שהאבות היה גלוי השכינה להם והדבור עמהם במדת הדין רפה ונהג עמהם בה. ועם משה יתנהג ויתודע במדת רחמים שהוא בשמו הגדול כטעם מוליך לימין משה זרוע תפארתו (ישעיהו ס״ג:י״ד'). וכתיב כן נהגת עמך לעשות לך שם תפארת (שם). ולכן לא יזכיר משה מעתה שם אל שדי כי התורה בשמו הגדול נתנה שנאמר אנכי יי' אלהיך והוא שנאמר מן השמים השמיעך את קולו ליסרך ועל הארץ הראך וגו'. וכבר רמזתי פירוש שמים. והקב"ה יגלה עינינו ויראנו נפלאות מתורתו. וטעם וגם הקימותי את בריתי אתם לתת להם וגו'. וגם אני שמעתי וגו'. כלומר נראיתי להם באל שדי וגם הקימותי להם הברית ההוא לפני. וגם בשמי הגדול שמעתי עתה אני את נאקת בני ישראל. ואזכור את בריתי אשר הקימותי להם עמדי והמשכיל יבין עכ"ד הרב ז"ל. ולפי זה על כן אמר וארא כי חכמה אחרונה נקראת מראה. אמנם האספקלריא המאירה נקראת ידיעה פנים אל פנים רמז אל פנים המאירים ופנים שאינם מאירים. ומטעם זה לא תמצא בשאר נביאים וידבר יי' ויאמר יי' כמו במשה רבינו ע"ה רק ויהי דבר יי'. ופירוש דבר יי' העטרה. ומצאתי בתרגום יונתן בן עוזיאל שמתרגם וידבר יי' אל משה ומליל מימרא דיי'. וטעם הדבר הוא אף כי כשהדיבור למשה ממדת רחמים יוצא גם מפי השכינה להנעים הקול ולשכך אותו ולהחלישו כדי שיוכל משה לסבלו ולקבלו שאין ילוד אשה יכול לסבול כח הקול הבא מלפני לפנים. ובאותו הקול נתנה התורה שנאמר וידבר אלהים את כל הדברים האלה לאמר. ע"י השכינה לישראל. ובויקרא רבה אמרו רז"ל מה בין משה לכל הנביאים רבי יהודה ב"ר אלעאי ורבנן ר' יהודה ברבי אלעאי אמר מתוך מ' אספקלריאות הה"ד וכמראה המראה אשר ראיתי כמראה אשר ראיתי בבאי לשחת את העיר ומראות כמראה אשר ראיתי (יחזקאל מג ג). ומשה ראה מתוך אספקלריא אחת ומראה ולא בחידות. ורבנן אמרי הנביאים ראו מתוך אספקלריא מלוכלכת הה"ד ואנכי חזון הרביתי וגו' (הושע יב יא). ומשה ראה מתוך אספקלריא מצוחצחת הה"ד ותמונת יי' יביט. ובפרק החולין אמרו רבותינו זכרונם לברכה כל הנביאים נתנבאו מתוך אספקלריא שאינה מאירה ומשה מתוך אספקלריא המאירה. ודע כי כל העשר ספירות נקראו אספקלריאות ולאחרונה קראו שאינה מאירה כי יש בה טיפי חשך רמז למדת הדין ועוד מפני שהיא מתרחקת מן המעין הגדול והמשל על זה אם תשים לפני אור השמש בגד פשתן לבן דק מאוד יאיר השמש אורו אבל יוכל אדם להעמיד עיניו כנגדו לסבול זוהר אורו יותר ממה שהיה יכול לסבול תחלה ואם ישים עוד בגד שני יוכל לסבול יותר ויותר וכל שכן אם ישים עשרה בגדים אע"פ שכולם דקים ולבנים כל אחד חשך מעט מאור השמש עד שמגיע לעשירי שאינו מונע עצמו מלהעמיד עיניו כנגד אורו ואינו מזיק לו כך העשר ספירות אע"פ שכולם מאירות ומזהירות יוכלו הנביאים לסבול אור האחרונה יותר מן הראשונה אליה לפי שאותן הספירות הנקראין אבות מקבלות זוהר האור הפנימי מלפני לפנים ולא מזולתו ומהם מתפשט האור ההוא מזו לזו עד הסוף ואינו דומה האור השנייה לאור הראשונה והשלישית לאור השנייה. וכל הנביאים חוץ ממשה רבינו ע"ה קבלו הנבואה מן האחרונה הנקראת מדת לילה חוץ ממשה רבינו שהשיג ממדת רחמים הנקראת מדת יום שהיא מוכתרת ברוח הקודש הפנימי המתפשט בו תמיד ועל כן לא נתנבא אלא ביום ונקרא בכל מקום בשם המיוחד ואע"פ שעל המדה ההיא נאמר למשה כי לא יראני האדם וחי. הקול נשמע למשה רבינו ע"ה ממנה ומשיג ומרגיש כי מן השמים העליונים בא אליו הדיבור ועל הענין הזה אמרו רבותינו זכרונם לברכה פני משה כפני חמה פני יהושע כפני לבנה. מדרש רות (זוהר חדש ע"ז טור א') מרחוק יי' נראה לי כשהקדוש ברוך הוא מדבר עם הנביאים אינו נגלה עליהם אלא מרחוק ועל כן רואין דמות דברים כאדם העומד מרחוק חוץ ממשה רבינו ע"ה דאמר ר' אלעזר אמר רבי חנינא כל הנביאים כולן לא נתנבאו אלא באספקלריא שאינה מאירה ומשה נתנבא מתוך אספקלריא המאירה. שאר הנביאים מרחוק ומשה מקרוב דכתיב לא כן עבדי משה בכל בימי נאמן הוא מהימנא בבי מלכא קרוב הוא למלכא. ואיתמר כל הנביאים מתוך שהתנבאו מרחוק אין אהבתו של המקום עליהם דכתיב אהבת עולם אהבתיך. רבי חנינא אמר יש רחוק ונתקרב ויש קרוב ונתרחק יש רחוק ונתקרב דכתיב ממרחק תביא לחמה ויש קרוב ונתרחק דכתיב מרחוק יי' נראה לי. זה קרוב אצל הנביאים ויש רחוק למלכות. רבי אליעזר אמר איפכא קרוב למלכות ורחוק מן הנביאים שרואין דמיון של מעלה כמין גוף. ותמצא בישעיה ואראה את אדני באל"ף דל"ת כי לא תשיג למעלה. וביחזקאל היתה עלי יד יי' היא זרוע יי' ואף כי נבואת משה היא במדת רחמים אף על פי כן הכל על ידי השכינה ועל כן אנו אומרים במוספין על ידי משה עבדך מפי כבודך כאמור זהו שנאמר כי אחת ידבר אל כלומר בעטרה שהיא אחת מן הספירות ידבר אל רוצה לומר מדת רחמים עם הנביאים. ודע כי הנבואה נמשכת מן העטרה ומתחלקת לג' חלקים. החלק הא' נקרא נבואה ואותו השיגו הנביאים ע"ה. החלק הב' נקרא רו"ח הקד"ש ואותו השיגו דוד ושלמה ודניאל ויתר החסידים והוא למטה מן הנבואה. החלק הג' נקרא בת קול והוא למטה מרוח הקודש ואותו השיגו חכמי ישראל אחר שפסקה הנבואה ורוח הקודש ולא היה נשמע כי אם למוכתרים בחכמה ובחסידות ובו צופים בנסתרות שנאמר והאנשים אשר היו עמי (דניאל י ז'). ואף כי האבות התנהגו במדות המיוחדות להם לא התנבאו מהן רק מן האחרונה כמו שרמזנו: