כֹּֽה־אָמַ֞ר אֲדֹנָ֣י יְהוִ֗ה הַֽאַתָּה־ה֨וּא אֲשֶׁר־דִּבַּ֜רְתִּי בְּיָמִ֣ים קַדְמוֹנִ֗ים בְּיַד֙ עֲבָדַי֙ נְבִיאֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל הַֽנִּבְּאִ֛ים בַּיָּמִ֥ים הָהֵ֖ם שָׁנִ֑ים לְהָבִ֥יא אֹתְךָ֖ עֲלֵיהֶֽם׃ (ס)
אבן עזרא
ושדופות. שארע שדפון מרוח מזרחית, כי נקרא מזרח קדם, בעבור צאת השמש בתחלה
רבנו בחיי
ובמדרש נטל משה ע"ב פתקין וכתב על שבעים זקן ועל השנים חלק, מי שעלו בידו זקן בידוע שנתמנה, מי שעלה בידו חלק מאת ה' בא לו שלא היה ראוי להתמנות. אלדד ומידד היו במחנה והיו בעלי ענוה הרבה ולא היו רוצין ליטול עטרה ולילך אל האהל ליטול מן הפתקין אע"פ שהיו ראויין לכך כמו שהעיד הכתוב והמה בכתובים, כלומר מן המובחרים שבישראל להיותם סנהדרין, ומרוב ענוה לא יצאו האהלה, וזהו שאמר וישארו שני אנשים במחנה, כי היו מתביישין מן האחרים, ובזכות מדת הענוה שהיתה בהם זכו לרוה"ק, ועל זה אמר ולא יצאו האהלה ויתנבאו במחנה יבאר כי בזכות ענותנותם שלא יצאו האהלה זכו שיתנבאו במחנה עצמו. ומצינו מקרא מלא שבזכות הענוה אדם זוכה לרוה"ק שכן כתיב (ישעיהו ס״א:א׳) ורוח ה' אלהים עלי יען משח ה' אותי לבשר ענוים, ובזכות הענוה שהיתה בהם היה להם יתרון מעלה על הזקנים שהרי הזקנים לא נתנבאו כי אם עד למחר שנאמר ואל העם תאמר התקדשו למחר, ואלו התנבאו עד ימות המשיח בענין מפלת גוג ומגוג, כענין שכתוב ביחזקאל (לח) כה אמר ה' האתה הוא אשר דברתי בימים קדמונים ביד עבדי נביאי ישראל הנבאים בימים ההם שנים להביא אותך עליהם, ודרשו רז"ל אל תקרי שנים אלא שנים. ועוד שהרי הזקנים לא נתפרשו שמותם ואלו נתפרשו שמותם. ועוד שהזקנים לא היו מתנבאים אלא מרוחו של משה ואלו היו מתנבאים מרוח הש"י, הוא שאמר משה ליהושע המקנא אתה לי ומי יתן כל עם ה' נביאים כי יתן ה' את רוחו עליהם, פירוש כשם שנותן מרוחו באלו הזקנים. ועוד כי הזקנים מתו במדבר לא נכנסו לארץ, ואלדד ומידד נכנסו לארץ, אלדד הוא אלידד בן כסלון, ומידד הוא קמואל בן שפטן שנבחרו לנחול את הארץ, (במדבר ל״ד:כ״א) הא למדת שבזכות הענוה זכו לרוה"ק והיה להם יתרון מעלה על הזקנים. ומה שאמר ויהי כנוח עליהם הרוח, פירוש מאת משה, כי כן הזכיר ויאצל מן הרוח אשר עליו. ומה שאמר באלדד ומידד ותנח עליהם הרוח, פירוש מאת השי"ת.
שפתי כהן
וירץ הנער. יש מפרשים שהוא יהושע שנאמר בו נער לא ימיש וגו'. ויש מפרשים שהוא גרשום. וכן נראה, שאם הוא יהושע הלא לא היה יודע לפי שלא היה במחנה ולא ימיש מתוך האהל, ולפי זה למה אמר לו המקנא אתה לי, כי הוא לא אמר אלא כלאם, א"כ לגרשום שאמר מתנבאים שייך לומר המקנא. או נוכל לומר שהאמירה היתה לגרשום ולפי שעשו עצמן שיריים לזה היתה נבואתם מן השיריים שהוא חוץ לאהל שנאמר רגליה יורדות מות, לזה התנבאו משה מת ויהושע מכניס, והבן. ואמר אדוני משה כלאם, מנעם מנבואתם, כמו ויכלא הגשם מן השמים. שאומרים משה מת ויהושע מכניס, ואע"פ שאומרים יהושע מכניס אני רוצה להיות משרת לך ותהיה בחיים ואני משרת לך כמו שאמר התנא הוי זנב לאריות ואל תהי ראש לשועלים. ולזה אמר אדוני משה, אהיה משרת משה, כלומר יקרא שמך עלי. או יאמר אדוני משה כלאם, הואיל ונבואתם אצולה ממך כמו שאמר לך הקב"ה ואצלתי מן הרוח אשר עליך, א"כ בידך למנעם. א"ל נבואתם אינה אצולה מנבואתי, כי לא התיצבו עמי ולא באו האהלה, ונבואתם אצולה מהקב"ה, ולזה אמר כי יתן ה' את רוחו עליהם. וכן אמרו במדרש בענין מעלת הענוה שבזכות הענוה שהיה בהן שלא יצאו האהלה זכו לרוח הקדש, והיה להם יתרון בנבואתם על מעלת הזקנים שהרי הזקנים לא נתנבאו כי אם עד למחר שנאמר ואל העם תאמר התקדשו למחר, ואלו התנבאו עד לימות המשיח, שכן כתוב ביחזקאל כה אמר ה' האתה הוא אשר דברתי בימים הקדמונים ביד עבדי הנביאים נביאי ישראל הנבאים בימים ההם שנים להביא אותך עליהם אל תקרי שנים אלא שנים. ועוד שהזקנים לא נתפרש שמותם ואלו נתפרשו שמותם, ועוד שהזקנים לא היו מתנבאים אלא מרוחו של משה ואלו מתנבאים מרוחו ית', הוא שאמר משה ליהושע המקנא אתה לי ומי יתן כל עם ה' נביאים כי יתן ה' את רוחו עליהם. ועוד שהזקנים מתו במדבר ולא נכנסו לארץ. ואלו נכנסו ונבחרו לנחול את הארץ לישראל, שנאמר אלידד בן כסלון הוא אלדד, ומידד הוא קמואל בן שפטן, הא למדת כמה היא מעלת הענוה, ע"כ. הרי אמר בפירוש שהם נתנבאו ברוחו של מקום. ויש לתמוה מה שאמר אדוני משה, שאסור לקרוא לרבו בשמו, ואפילו אחר ששמו כשם רבו אסור לקרותו בפניו, וא"כ איך אמר אדוני משה. ונוכל לומר על צד הדוחק שאמר במדרש אדוני משה כלאם, כשם שהמקום כלאם אף אתה רבוני כלאם, והיכן נזכר מקום בפסוק, אלא הוא אמר אדוני השם כלאם, משמע אדון הכל ומשמע רבו, והשם בהיפוך משה, הוא אמר השם, וכותב התורה שהוא משה כתב משה, שהוא כוון באמרו השם כאלו אמר משה, ומי גילה זה, מלת אדוני שיש לה שתי משמעיות, כן משה יש לו שתי משמעיות. ופירוש שהמקום כלאם. שנתנבאו ולא יצאו האהלה. אדני משה כלאם גימט' ראש לומר אין לנו אלא ראש אחד, אדון אחד, מלך אחד, נביא אחד. כלאם בגימ' מלך א'. א"ל משה אתה גנית אותם לומר שהשם כלאם שלא יצאו האהלה, זהו שבחן שלא הוצרכו שיאצל עליהם מהרוח אשר עלי אלא ה' נתן רוחו עליהם, ומי יתן את כל עם ה' שיהיו כן שיתן את רוחו, ולא שיאציל אלא שיתן את רוחו כמו שעתיד להיות שנאמר אשפוך את רוחי על כל בשר: