פרשנות מצטטת על יחזקאל מד:יח

שש משזר. תני, כל היוצא מן העץ אינו מטמא טומאת אהלים אלא פשתן ^אמדין טומאת אהל, שאם האהל עצמו מאהיל על הטומאה היינו שהמת תחתיו ואע"פ שלא נגעה בו הטומאה הוי זה האהל אבי אבות הטומאה ומטמא לנוגע בו אפי' מאחוריו טומאת שבעה, דכתיב (פ' חקת) והזה על האהל, והוי כבגדים וכלים שנגעו במת, ולאחר שהוציאו הטומאה מתוכו הו"ל צד פנימי אבי אבות וצד חיצון אב הטומאה מדנגע צד חיצון בצד פנימי והוי ככלים שנגעו בכלים שנגעו במח, ועיין בתוי"ט פ"ז מ"ב דאהלות, וכל זה אם האהל מבגד או מעור או משק מילי דפשתן דרק בכזה נקרא אהל וכפי שיתבאר, אבל אם היה האהל מנסרים או של עצם או של מתכת הרי הוא כבית וטהור, חוץ מן הפשתן דהוי כבגד וטמא, ואע"פ שפשתן נקרא עץ כדכתיב ביהושע ג' ותטמנם בפשתי העץ בכ"ז טמא האהל, כדמפרש. , מנלן, א"ר אלעזר מן המשכן למדו ^בדפשתן נקרא אהל. , דכתיב ואת המשכן תעשה עשר יריעות, שש משזר וכתיב (יחזקאל מ"ד) פארי פשתים יהיו על ראשו, אתה למד שש משש ושש מפארי ופארי מפארי ^גדרשה זו כפי הנראה נלקתה בחיסור וקצור נמרץ, ולמען השלימה צריך להקדים לה הדרשה שבאה בענין זה בבבלי שבת כ"ח א' ג"כ בשם ר' אלעזר ושם צריך לסיים בדרשה זו שלפנינו יען כי גם שם חסרה וקצרה ואז גם בבבלי גם בירושלמי תבאנה הדרשות בתכלית באורן וכונתן, וז"ל הגמ' שם, מנה"מ, אמר ר"א, גמר אהל אהל ממשכן, כתיב הכא (פ' חקת) זאת התורה אדם כי ימות באהל וכתיב התם (פ' פקודי) ויפרש את האהל על המשכן, מה להלן של פשתן קרוי אהל אף כאן של פשתן קרוי אהל, ע"כ. ופירש"י יליף ממשכן דלא הוי בוה שום יוצא מן העץ אלא פשתן כדכתיב עשר יריעות שש משזר, עכ"ל. ואמנם עדיין אינו מבואר מנ"ל דשש היינו פשתן, ואת זה יליף בירושלמי כאן בגז"ש שש משש ושש מפארי ופארי מפארי כמבואר. ובאור הענין, דכאן כתיב עשר יריעות שש משזר ובפרשת תצוה כתיב ואת פארי המגבעות שש, ושש דגבי פארי המגבעות ילפינן בסמיכות מפארי דכתיב גביה, ושוב ילפינן פארי דכתיב במגבעות מפארי דכתיב ביחזקאל (מ"ד) ג"כ גבי מגבעות דכתיב ביה מפורש פארי פשתים אלמא דשש היינו פשתן. ולפי"ז מבואר דבירושלמי שלפנינו חסר תחלת הענין דברי הבבלי והוא הגז"ש אהל אהל, ובבבלי חסר בסוף הענין דברי הירושלמי והוא הגז"ש של שש שש וכו' כדמפרש וכמש"כ, והמפרשים לא בארו בזה די הצורך, וע"ע בזבחים י"ח ב', ודו"ק. .
(ירושלמי שבת פ"ב ה"ג)

ואין הכהנים לובשים לשמש בבית המקדש אלא צמר ופשתים. א"ר זעירא כתיב (שם טז) בד קודש ילבש בד שעולה יחידי והרי צמר עולה יחידי פירשו בקבלה (יחזקאל מד) לא יעלה עליהם צמר בשרתם בשערי החצר הפנימית וביתה הא מבחוץ מותר להעלות עליהן ומנין שמותרין בכלאים דכתיב (שמות לט) ואת המצנפת שש ואת פארי המגבעות שש ואת מכנסי הבד שש משזר ואת האבנט שש משזר תכלת וארגמן וכתיב (יחזקאל מד) פארי פשתים יהיו על ראשם ומכנסי פשתים יהיו על מתניהם לא יחגרו ביזע את דורש שש משש שש מפארי ופארי מפארי. פי' פשתים שלם או קנבוס יש מין א' שקרוי פשתים שלם ומין אחר שנקרא פשתים קנבוס ואין נקראין פשתים סתם לעולם וממעט להו משום דיש להם שם לווי צבוע בידי שמים כגון רחלים שחורות בד שעולה יחידי קנה יחיד' מכל גרגר ואין ב' קנים עולין מגרעין א' ואף הצמר עולה יחידי כל נימא נימא לבדה ולהכי פריך והרי צמר עולה יחידי ובפ"ב דזבחים (דף יח:) שינויא אחרינא את דורש שש משזר כלומר משש דאבנט מה להלן היה תכלת אף כאן תכלת ושש מפארי דידה ופארי מפארי פשתים ומיהו אי אפשר לומר כן דבהדיא מוכח בפ"ק דיומא (דף יב:) דלא הוה כלאים בד' בגדים אלא באבנט דתניא אין בין כהן גדול לכהן הדיוט אלא אבנט דברי רבי ומפרש התם דאיירי בכ"ג ביוה"כ ומשמש בבגדי לבן בפנים שכולן של בד ואית דמפרש לעולם בשאר ימות השנה ובהנך דשרו ויש לפרש דיליף שש דאבנט שהוא פשתן משש דמגבעות ושש דמגבעות מפארי שעמו ופארי דמגבעות מפארי פשתים ילבשו דכתיב בהדיא פשתים:

לכבוד ולתפארת שיהיה נכבד ומפואר במלבושים נכבדים ומפוארים, כמו שאמר הכתוב כחתן יכהן פאר (ישעיה סא י), כי אלה הבגדים לבושי מלכות הן, כדמותן ילבשו המלכים בזמן התורה, כמו שמצינו בכתנת ועשה לו כתנת פסים (בראשית לז ג), שפירושו מרוקמת כדמות פסים, והיא כתונת תשבץ כמו שפירשתי (רמב"ן על שמות כ״ה:ז׳), והלבישו כבן מלכי קדם. וכן הדרך במעיל וכתנת, וכתוב ועליה כתנת פסים כי כן תלבשנה בנות המלך הבתולות מעילים (שמואל ב י״ג:י״ח), ופירושו כי עליה כתנת פסים נראית ונגלית, כי המנהג ללבוש בנות המלך הבתולות מעילים שתתעלפנה בהן, ונמצא שכתנת הפסים עליה מלבוש עליון, ולכן אמר וכתנת הפסים אשר עליה קרעה (שם שם יט): והמצנפת ידועה גם היום למלכים ולשרים הגדולים, ולכן אמר הכתוב בנפול המלכות הסר המצנפת והרם העטרה (יחזקאל כא לא), וכן כתוב וצניף מלוכה (ישעיה סב ג), וכך יקראם הכתוב פארי המגבעות (שמות ל״ט:כ״ח), וכתיב פארי פשתים יהיו על ראשם (יחזקאל מד יח), שהם פאר ושבח למכתירים בהם והאפוד והחשן לבוש מלכות, כענין שכתוב והמניכא די דהבא על צוארך (דניאל ה טז). והציץ נזר המלכים הוא, וכתיב (תהלים קלב יח) יציץ נזרו. והם זהב וארגמן ותכלת, וכתיב (שם מה יד) כל כבודה בת מלך פנימה ממשבצות זהב לבושה, וכתיב (דניאל ה טז) ארגוונא תלבש והמניכא די דהבא על צוארך. והתכלת גם היום לא ירים איש את ידו ללבוש חוץ ממלך גוים, וכתיב (אסתר ח טו) ומרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות תכלת וחור ועטרת זהב גדולה ותכריך בוץ וארגמן, והתכריך הוא המעיל שיעטף בו:
ועל דרך האמת, לכבוד ולתפארת, יאמר שיעשו בגדי קדש לאהרן לשרת בהם לכבוד השם השוכן בתוכם ולתפארת עזם, כדכתיב (תהלים פט יח) כי תפארת עזמו אתה וכתיב (ישעיה סד י) בית קדשנו ותפארתנו אשר הללוך אבותינו, וקדשנו הוא הכבוד ותפארתנו תפארת ישראל, ועוד נאמר (תהלים צו ו) עוז ותפארת במקדשו, וכן לפאר מקום מקדשי ומקום רגלי אכבד (ישעיה ס יג), שיהיה מקום המקדש מפואר בתפארת, ומקום רגליו, שהוא מקום בית המקדש, מכובד בכבוד השם. וכן ובישראל יתפאר (שם מד כג), שיהיה מראה ומיחד בהם תפארתו, וכן אמר למטה גם בבגדי הבנים כלם לכבוד ולתפארת (שמות כ״ח:מ׳), ואמר בקרבנות יעלו על רצון מזבחי ובית תפארתי אפאר (ישעיה ס ז). והנה המזבח רצונו, והכבוד בית תפארתו. והיו הבגדים צריכין עשייה לשמן, ויתכן שיהיו צריכין כוונה, ולכן אמר ואתה תדבר אל כל חכמי לב אשר מלאתיו רוח חכמה (שמות כ״ח:ג׳), שיבינו מה שיעשו וכבר אמרו (יומא סט.) דמות דיוקנו מנצח לפני בבית מלחמתי:

אל שני קצותיו. אֶל רָחְבּוֹ שֶׁל אֵפוֹד, שֶׁלֹּא הָיָה רָחְבּוֹ אֶלָּא כְּנֶגֶד גַּבּוֹ שֶׁל כֹּהֵן וְגָבְהוֹ עַד כְּנֶגֶד הָאֲצִילִים, שֶׁקּוֹרִין קודי"ש בְּלַעַז, שֶׁנֶּ' לֹא יַחְגְּרוּ בַּיָּזַע (יחזקאל מ"ד) – אֵין חוֹגְרִין בִּמְקוֹם זֵיעָה, לֹא לְמַעְלָה מֵאֲצִילֵיהֶם וְלֹא לְמַטָּה מִמָּתְנֵיהֶם אֶלָּא כְּנֶגֶד אֲצִילֵיהֶם: