פרשנות מצטטת על יחזקאל מד:כ

וכן מה שכתב הרב בעיקר הראשון שכל מה שסדרו אותו הנביאים העומדים אחר משה הוא כמו כן מדרבנן ולמד אותו מעירובין וידים שתקן שלמה ונקרא דרבנן וזה הענין הוא חוזר בעיקר הזה. ולפי דעתי שגם זה איננו כמו שחשב אבל מה שתקן שלמה או שתקנו נביאים ולא נכתב במקרא בנבואה הוא בלא ספק מדבריהם ומכללן עירובין וידים וכן מעשרות של עמון ומואב כמו ששנינו במסכת ידים (פרק ד') לענין מעשרות של חוצה לארץ מעשה זקנים ובבל מעשה נביאים וכלן נקראים מדבריהם, וכן הנכתב במקרא בדרך מעשה מן המעשים כגון מה שקבלו מן המעשרות אפילו לפירות האילן וירק כדכתיב ובפרוץ הדבר הרבו בני ישראל מעשר דגן תירוש ויצהר וכל תבואת השדה לרוב. וכמו שמפורש בגמרת נדרים (דף נ"ה) זה כולו מדרבנן. וכן שבות דשבת בימי עזרא ובית דינו תקנו ומהם בענין שכתוב והצורים ישבו בה מביאים דג וכל מכר ומוכרים בשבת לבני יהודה ובירושלים וכמו שאמרו בימי נחמיה בן חכליה נשנית משנה זו התירו וחזרו והתירו וכו' בגמרת שבת (דף קכ"ג:) כי כל זה חומרא וקבלה שקבלו עליהם ועשו סייג לתורה מלבד כמה תקנות שתקן עזרא, וכן הברכות שתקן הוא ובית דינו אנשי כנסת הגדולה וכו' וכולן מדרבנן הן בלא ספק ואפילו תקנותיו של משה רבינו ע"ה עצמו מדרבנן הן כמו שאמרו משה תקן להם שבעת ימי המשתה ושבעת ימי אבלות והם דרבנן כמו שאמרו (מ"ק כ') הלכה כדברי המיקל באבל, וכן אמרו (מגילה ל"ה) משה תקן להם לישראל שיהו שואלין ודורשין בענינו של יום הלכות פסח בפסח הלכות עצרת בעצרת הלכות החג בחג. אבל מה שכתוב בנביאים בדרך הצוואה כגון שמזהירין על עשה ומתרין על לא תעשה דבר תורה הוא. והענין הזה מפני שהוזהרנו בתורה אלה המצות (שבת ק"ד) מלמד שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה, ידענו כי הבא בנבואה דבר תורה הוא או שהוא פירוש לפסוק של תורה או שהוא בידם הלכה למשה מסיני כמו שאמרו בגמרא תענית (י"ז:) הא עד דאתא יחזקאל מאן אמרה אלא גמרא גמירי לה ואתא יחזקאל ואסמכה אקרא. ולפיכך חייבו מיתה על פרועי ראש ומנו אותו (סנהדרין פ"ג) מאלו שבמיתה מן הכתוב ביחזקאל ופרע לא ישלחו ויין לא ישתו כל כהן ואיתקשו פרועי ראש לשתויי יין מה שתויי יין במיתה אף פרועי ראש במיתה. והנה הם לומדים איסור הפרע מדברי הקבלה ודנין בו היקש כדברי תורה. ואמרו (שם:) בערל שהוא באזהרה ושאלו מנא לן אמר רב חסדא דבר זה מתורת משה רבינו לא למדנו עד שבא יחזקאל ולמדנו כל בן נכר ערל לב וערל בשר לא יבא אל מקדשי לשרתני ופסלו עבודה שלו. והזכירו תנאי בגזירה שוה ואמרו שדברי תורה מדברי קבלה לא גמרינן גזירה שוה כמו שהוזכר בגמרת נדה (דף כ"ג), וכן למדו מדברי יחזקאל שיהיו בגדי כהונה של בוץ דכתיב פארי פשתים יהיו על ראשם וכו' ואמרו נמי (יומא ע"א:) הא עד דאתא יחזקאל מאן אמרה וכו'. ולמדו למי שנתחייב שתי מיתות שנידון בחמורה מן הדרש הכתוב ביחזקאל והוליד בן פריץ שופך דם אמרו (סנהדרין פ"א) והוליד בן פריץ שופך דם בסייף ואת אשת רעהו טמא זו אשת איש בחנק ואל הגלולים נשא עיניו זו ע"ז בסקילה וכתיב מות יומת דמיו בו יהיה בסקילה מתקיף לה רב נחמן בר יצחק אימר כולהו בסקילה וכו' אם כן מאי קא משמע לן ודילמא תורה קא מהדר אם כן איבעי ליה לאהדוריה כדאהדרה משה. ויש להם ז"ל דין גדול עושין בו מעשה בקידושין ובגירושין ובקרבנות למדוהו מפסוקי הנביאים. כמו שאמרו בגמרא (גיטין ל"ו:) ומי איכא מידי דמדאורייתא לא משמטא שביעית ותקנו רבנן דתשמט ומתרץ רבא אמר הפקר בית דין הפקר שנאמר וכל אשר לא יבא לשלשת הימים בעצת השרים והסגנים יחרם כל רכושו רבי אליעזר אומר ואלה הנחלות אשר נחלו אלעזר הכהן ויהושע בן נון וראשי האבות וכי מה ענין ראשים אצל אבות אלא לומר לך מה אבות מנחילים את בניהם אף ראשים מנחילים את העם. וזה אצלם תורה שלימה כמו שאמרו (גיטין נ"ה:) כרת מדבריהם והשיבו כרת שעל ידי דבריהם באה לו אוקמוה רבנן ברשותיה כי היכי דליחייב עלה. ובראשון של חולין (י"ז:) אמר רב חסדא מנין לבדיקת סכין מן התורה שנאמר ושחטתם בזה ואכלתם והקשו פשיטא כיון דכי נקב טרפה בעיא בדיקה והשיבו לחכם קאמרינן וחקרו לחכם והא אמר רבי יוחנן לא אמרו להראות סכין לחכם אלא מפני כבודו של חכם והעלו אלא מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא. ונלמוד מזה כי פסוקי הנביאים להם ע"ה תורה הם דורשים אותם ולומדים מהם ועושין בהם גם כן אסמכתות. וכבר אמרו (מגילה י"ד) ארבעים ושמנה נביאים ושבע נביאות עמדו להם לישראל לא פיחתו ולא הותירו על מה שכתוב בתורה אפילו אות אחת חוץ ממקרא מגילה מאי דרוש אמר רבי חייא בר אבין משום רבי יהושע בן קרחה קל וחומר ומה מעבדות לחירות אמרו שירה ממות לחיים לא כל שכן. למדו אותנו בזה כי כל התקנות והגזרות אינן תוספת אבל הם גדר וסייג לתורה. אבל מקרא מגילה היא תוספת לפי שנכתבה בתורה והוקבעה חובה לדורות אלא שסמכו על חיובה בקל וחומר הזה ועל כתיבתה מן הרמז שמצאו כתוב זאת זכרון בספר. והלאוין והאזהרות שבדברי נביאים הם גמרא בידם מסיני והסמיכו אותן לכתוב בנבואה. וכבר יצא עוד מזה בדברי הרב ע"ה הפסד גדול שכתב בספר שופטים דין תורה שאין מקבלים עדות לא בדיני ממונות ולא בדיני נפשות אלא מפי העדים שנאמר על פי שנים עדים מפיהם ולא מפי כתבם אלא מדברי סופרים שחותכין דיני ממונות בעדות שבשטר אף על פי שאין העדים קיימים כדי שלא תנעול דלת בפני לווין ואין דנין בעדות שבשטר בדיני קנסות ואין צריך לומר במכות ובגלות אלא מפיהם ולא מפי כתבם. ועוד חזר וכתב כבר ביארנו שקיום שטרות מדבריהם כדי שלא תנעול דלת בפני לווין, ואף על פי שמצא הרב בגמרא (קדושין כ"ז) שאמרו חתימת העדים מן הכתוב שדות בכסף יקנו וכתוב בספר וחתום והעד עדים, דן בזה שהוא מדרבנן כשאר כל דברי נבואה שהוא גוזר בהן שהן דרבנן ועם הסיוע הזה שמצא לדבריו כפי דעתו ממה שאמרו מפיהם ולא מפי כתבם. וכבר השיבו עליו חכמי הדורות בזה תשובות גמורות אינן נעלמות מכל מבין עם תלמיד, מהן שאנו דנין בגיטין בעדי חתימה בלבד והאשה המוציאה לפנינו גט חתום מקיימין אותו בחותמיו ומתירין אותה להנשא על פי עדות השטר. וזה לדברי הכל ומפורש אמרו בפ' השולח (ל"ו) והעדים חותמין על הגט מפני תיקון העולם דאורייתא הוא דכתיב וכתוב בספר וחתום והעד עדים אמר רבא לא נצרכה אלא לרבי אלעזר דאמרי עדי מסירה כרתי תקינו רבנן עדי חתימה דזימנין דמייתי סהדי אי נמי דאזלי למדינת הים, עשו הלימוד הזה שלמדו מן המקרא וכתוב בספר וחתום והעד עדים דאורייתא. ומה שאמרו קיום שטרות דרבנן כוונתם בו הפך מדברי הרב לומר דמן התורה בלא קיום דנין בהן כמו שהזכירו בתחלת גיטין (ג') בדין הוא דקיום שטרות לא ליבעי כדאמר ריש לקיש עדים החתומין על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בבית דין ורבנן הוא דאצרוך והכא משום עיגונא אקילו בה רבנן. ומפני זה אמרו (כתובות דף כ"ח) כיון דקיום שטרות דרבנן הימנינהו רבנן בדרבנן. ואני מוצא דיני נפשות ודיני קנסות בעדות שבשטר. ראובן שהיה לו עבד כנעני והוציא שמעון שטר חתום שמכרו לו ראשון אינו בדין יום או יומים. קדש ראובן את האשה (בעדי חתימה) ובא עליה שמעון שהיה בעלה והוציאה גט ממנו וחתום בעדים נהרג עליה. וכן בדיני השור והבור וכו' ומחייבין כופר ושלשים של עבד בראיה של שטר. ובגמרא יבמות (ל"א:) אמרו בזמן דשטר דבגיטין להצלה דידה קא אתי ובקדושין לחובה דידה קאתי וזמנין דבת אחותו היא ומחפה עלה ואי גבי דידה מחקא ליה שאילו יצא שטר לפנינו נדונת באשת איש לחנק. אבל מה שאמרו (גיטין ע"א) מפיהם ולא מפי כתבם אינו בשטר שבעל דבר כותבו כגון גיטין וקידושין והלואות ומכירות. וכבר נתפרש זה ביד גדולי המפרשים בראיות גמורות ואין זה מקום לבארם. אבל חתימת עדים דאורייתא הוא נלמוד מוכתוב בספר וחתום שדברי נבואה דברי תורה הם בכיוצא מדברים הללו. וכן קנין חליפין הנלמד מבועז דבר תורה הוא מפני שאמר הכתוב וזאת התעודה בישראל ולא שמעתי חולק בו לומר שהיה קנינו מדבריהם בלבד. וזה מה שהיה בדעתי לכתוב על העיקר הזה בתכלית הקיצור, וידעתי כי עוד שמועות רבות בגמרא סותרות ענינו, כי הספר הזה להרב ז"ל ענינו ממתקים וכולו מחמדים מלבד העיקר הזה שהוא עוקר הרים גדולים בתלמוד ומפיל חומות בצורות בגמרא, והענין ללומדי הגמרא רע ומר, ישתכח הדבר ולא יאמר:

ועתה הלוא ידעתם בני ישראל. אם לא שמעתם עדת ישרון. כי יש יתרון רב לאמרי פה על־דברי מכתב^*) אף שבשאר עניני' כמה מעלות טובות לכתב יתר על הלשון. כמבואר בעליית הכתיבה להר"י עמדן ד' שכ"ז: : אם פי איש ידבר חכמה. ובלשונו יפיק תבונה. אם בכלי מבטאיו יוציא מחשבותיו החוצה. פעם ישמיע קול דברים. פעם ידבר בקול מלחשים. פעם ירמוז בעיניו. פעם יורה באצבעותיו. גם ראשו יניע כה וכה. גם ימולל ברגליו. אין־מאומה בכלי בשרו. מכף רגלו ועד־קדקדו. אשר לא יהל בהם אור למחשך מחשבותיו: תנועות שונות כמו אלה כאור נגה הם לעיני כל־רואה בם: כמפתחות בידי השומע לפתוח בהם דלתות חדרי משכב רעיונות המדבר. התמדתו בדבור ומעמדו בו. התחזקו במבטא שפתיו והתרפותו עמהם: כקנה מדה הם בידי מאזין דבריו. לרדת ולדרוש בם עמק דעתו. לעלות ולחקור רום גבהות לבו בדרכי תבונותיו: בהם כה וכה יפנה. למדד אורך דליות חכמת פניו ורוחב בינתו. ידרש ויחקור וידע האמת לאמתו: על כן אוזן שומעת פי תבונות בקרב חכמים תלין גם היא: כי מוצאי פי המדבר. חיים הם למוצאיהם. לכן יוסיפו דעת בלב שומעיהם: אבל דברי מכתב אין בהם מאומה מכל אלה. כפגרים מתים כלם שכבים לפני רואיהם. אין רוח חי מרחפת עמהם. אין בהם מראה דעת ותבונה: לכן יבערו ויכסלו כל רואי־בם. כעס בחק כסילים יניחו. מכאוב בלב בער יוסיפו. ובלא חכמה ימותו: ואנכי תורת אל חי. אני תורת משה איש האלהים. משה אשר פי יי יקבנו. לעבד הנאמן בכל בית יי. אשר עליו דבר צור ישראל. פה אל־פה אדבר בו. כאשר ידבר איש אל־רעהו. הוא באזניו שמע דברי אלהים חיים. ובעיניו תמונת יי הביט וראה: לכן גם מפתחות חכמתי לא נמנעו ממנו. לפתוח בם דלתות שערי תבונתי. גם קנה המדות נתן בידו. לדרוש ולחקור ולדעת את־הארכה מארץ מדתה. הרחבה מני ים. העמוקה מן־התהום והגבוה מן־השמים: לרחב לב נבון כמוהו אין־חקר. בלבבו הבין כל־אלה. והיו לאחדים בידו^*) מתועלת הסדר בלמודים הוא דרך הסובב את כל דברי החכמה ע"י גדר וגדרים לנתח לנתחים חלקי הגדר הקודם ולהגבילם בגדרים בקיצור נפלא באופן שיקמוץ הלומד ממנה מלא קמצו את הזכרתה, והכל בקיצור נפלא ובריש מלין כמאמרם בספרי יערוף כמטר לקחי היה ר"י אומר הוי כונס ד"ת כללים שאם אתה כונס פרטים מיגעים אותו, ואמרו בתנחומא כי תשא ע"פ ויתן אל משה ככלותו, כל מ' יום שעשה משה מלמעלן היה לומד תורה ושכחה ולבסוף אמר הרי באו מ' יום ואיני יודע דבר, מה עשה הקב"ה משהשלים מ' יום נתן לו התורה במתנה שנאמר ויתן אל משה ככלותו, וכי כל התורה למד משה והלא כתיב ארוכה מארץ מדה, אלא כללים למדה הקב"ה למשה שנאמר ככלותו. ע"כ. לכן יפה אמרו רבותינו שעשרת הדברים הם כלל כל התורה כלה. ובמדבר רבה (נשא י"ג רנ"ד) כף אחת עשרה זהב מלאה קטרת אלו עשרת הדברות שהיו כתובים בלוחות שתרי"ג מצות כלולות בהן וכן אתה מוצא תרי"ג אותיות מן אנכי עד אשר לרעך כנגד תרי"ג מצות וז' יתרות כנגד ז' ימי בראשית ללמדך שכל העולם לא נברא אלא בזכות התורה, והכא איתא [בפ' י"ח ד' רע"א] הלוחות היו בהן תרי"ג מצות כנגד אותיות מן אנכי עד לרעך וכולן נתנו למשה בסיני שבהן חוקים ומשפטים תורה משנה תלמוד ואגדה וכ"כ רש"י [משפטים כ"א] בפ' ואתנה לך את לוחות האבנים והתורה והמצוה אשר כתבתי להורותם כל שש מאות ושלש עשרה מצות בכלל עשרת הדברות והעיד שם כי רבינו סעדיה פירשם באזהרות שייסד לכל דבור ודבור מצות התלויות בו, וכבר השתדלו בזה גדולי הראשונים הרמב"ן בפי' לשיר השירים וכן הראב"ן זקנו של הרא"ש בס' מאמר השכל לייחד לכל דבור כמות מה מן המצות עד שעולות לתרי"ג, וכ"ד רז"ל [ברכות ה'] ואתנה לך את לוחות האבן והתורה והמצוה אשר כתבתי להורותם לוחות זו עשרת הדברות תורה זו מקרא והמצוה זו משנה להורותם זה הגמרא מלמד שכולם נתנו למשה מסיני. [ובמגילה י"ט] ועליהם ככל הדברים אשר דבר ה' עמכם בהר מלמד שהראהו הקב"ה למשה דקדוקי תורה ודקדוקי סופרים, וכ"א במכדרשב"י [שמיני מ'] ואתנה לך את לוחות האבן התורה והמצוה, והתורה דא תורה שבכתב והמצוה דא תורה שבע"פ [וביתרו צ' ב'] באלין עשר אמירין אתגליפו כל פקודי אורייתא גזירין ועונשין דכיא ומסאבא ענפין ושרשין, הנה לדעת רז"ל אשר כתבתי להורותם חוזר גם על התורה והמצוה שהכל היה כתוב על שתי הלוחות. עי"ש ברא"ם. ואמרו בש"הש רבה [בפ' הביאני המלך חדריו] ויגד לכם את בריתו אשר צוה אתכם לעשות עשרת הדברים אלו עשרת הדברות עשרה למקרא ועשרה לתלמוד, ואמרו [במדבר רבה פ' י"ג, ובש"הש רבה בפ' ידיו גלילי זהב] שבין כל דבור ודבור שהיו כתובים בלוחות, פרשיותיה ודקדוקיה של תורה היו כתובים, ובתלמוד ירושלמי [פ"ו דשקלים] אמר בלשון זה: בין כל דבור ודבור דקדוקיה ואותיותיה של תורה יעו"ש ודא ודא אחת היא. ובתקונים [ע"ט ע"ד] מסורת זעירא ומסורת רברבא אלין תרין מסורת אתמסרו לידוי דרעיא מהימנא למינדע ולאסתכלא עד דנחתו אתוון ואתחקקו על לוחיא אבנין וחקיק להון סחרניה דאתוון, ויראה כוונתם בזה כי מלבד עשרת הדברים הכתובים לפנינו היו שאר חלקי התורה ופרטי' מבוארים בין דבור לדבור אם ברמיזת התיבות או בגמטריאות או בצורת האותיות הכתובים כהלכתן או המשתנות בצורה כגון הלפופות והעקומות וזולתם או בקוצי האותיות או בכתריהן כמ"ש רבינו הגדול הרמב"ן בהקדמת פי' על התורה, וכמ"ש כשעלה משה למרום מצאו להקב"ה שהי' קושר כתרים לאותיות אמרו לו אלו למה אמר לו לדרוש בהם תילי תילים של הלכות יעו"ש ברמב"ן דבריו ראויים למי שאמרם, ובד"ז הי' לדעת רז"ל עשרת הדברות כתובים בין בפועל ממש כמו שהם לפנינו נגלים ומבוארים, בין חלק התורה הנעלם באופן שהיה חלק הנסתר שבה גלוי לפני משה כאלו היתה כתובה בפירוש כאשר יורה הכתב להבנת הנגלה לכל איש ישראלי, ובמכילתא חדתא דרשב"י [ברות ס"ה ב'] כד יהיב קוב"ה אורייתא לישראל יהבה בתרין לוחין כדקאמר פנים ואחור ימין ושמאל וקרא אסהיד מזה ומזה הם כתובים וכתיב מעשה אלהי' והמכתב מכתב אלהי' חרות הרי כולהו תרין תרין מזה ומזה מכתב מכתב אלהי' אלהי', חרות כתרגומו מפרש [ר"ל מפורש] מלמד שנתן לו הקדוש ב"ה שתי תורות שבכתב ושבעל פה, והכתובים יעידו ע"ז [וכיון דעבדו ית עגלא פרחו אתוון מתרין סטרן פנים ואחור] וכתיב בהן וראית את אחורי וגו' שאין אדם יכול לראות פני תורה שבכתב אלא מתורה שבע"פ יעו"ש. ובתקון שבעים [קל"ד ב'] בתר דאהדרו לאחרא דקב"ה הדר לון אחרוי ודא איהו וראית את אחורי ופני לא יראו. ואלין אינון פנים דנראין ופנים דאינן נראין. הנה ביארו לשון כתובים משני עבריהם על שני הפנים שבתורה, עבר החיצון והוא הנגלה ועבר האחור הוא הפנים הנסתר, והיתה כוונת נותן התורה לבאר על הלוחות הכל באר היטב ולבלי העלם פנימית התורה אבל הכל יהיה גלוי לפניהם, אמנם ע"י חטא העגל נפלו ממדרגת התכלית העליון שהיה מושג להם באותו מעמד הנכבד ונפגמה צורתם הנפשית ונחלש עיונם השכלי בהשגת אלקיית הגבוהות עד שדברים הנעלמים שבתורה אינם מתגלים רק מעט מעט וגם זה רק אחר יגיעה רבה ואולי ליחידי סגולה בסיוע אלוה וזה שקראוהו רז"ל למעלה פרחו אתוון, וכ"א [באבות דר"נ] וארא והנה חטאתם לה"א ואתפוש בשתי הלוחות ואשברם לעיניכם נסתכל משה בהן וראה שפרח הכתב מעליהם אמר האיך אני נותן לישראל את הלוחות שאין בהם ממש, וכ"ה בתלמוד ירושלמי [תענית פ"ד] וזה גם כן דעת ר"ח [בשבת ק"ד] שאמר כתב שבלוחות נקרא מבפנים ונקרא מבחוץ כגון נבוב בובן בהר רהב סרו ורס, ע"כ. אם היתה כוונתו להורות לבד שהיה חקק האותיות נקוב את עובי הלוח עד שיהיו האותיות נקראות גם מצד השני כפירש"י שם, היה לו לומר כתב שבלוחות נקרא משני צדדים, מהו נקרא בפנים דקאמר שאין מלות מבפנים רק על דבר שיש לו תוך ולא על הלוחות שהוא דבר שטחי, גם מה תועלת בנס הגדול הזה שיהיו עשרת הדברות נקראות מצד אחד כסדרן ומצד השני למפרע ולא עבד הקב"ה ניסא למגנא, אבל כוונת ר"ח ג"כ להודיענו שהיו עשרת הדברים שבלוחות כתובים במכתב אלהי' עד שכל תעלומות התורה וסודותיה היה נגלות בה, עז"א נקרא מפנים ומבחוץ כלומר הנגלה והנסתר פנים החיצון ופנים הפנימי, ובכוונה הביא ר"ח תיבות נבוב בהר סרו להורות בו ג"כ בדרך רמז שע"י חטא העגל נאבדו מהם השגת העלם התורה, שברדת משה מן ההר וירא את העגל והמחולות וישלך מידיו את הלוחות וישבור אותם תחת ההר, שברדתו מן ההר ראה פריחת האותיות ר"ל שאינם ראויים אל השגה הרוחנית שבתורה, ואויריות האותיות שיורה על רוחניותם ועל חלק ההעלם שבתורה סר מהם, וזהו: נבוב בהר סרו. שסרו מהם האויריות ברדתו מן ההר [וסרה בזה תמיהת התוס' שם]. והנה בירושלמי [שקלים פ"ו] אמר רשב"י עשרים על לוח זה ורבי סמאי אומר ארבעים על לוח זה וארבעים על לוח זה, אין הדעת מתיישבת לומר שנכפלו עשרת הדברים בסגנון לשון אחד בכדי שמכל צד שיאחזו בלוח יוכל לקרוא אותם מבלי שיצטרך להפכו מלמטה למעלה או מעבר לעבר, אבל כוונתם ג"כ כאידך תנאי שהוזכרו למעלה, שהיה מבואר בהם הנגלה והנסתר שבתורה המתחלק לארבעה פנים פשט רמז דרוש סוד, ודעת ר' סמאי שהי' ארבעה הפנים האלו בכל אחד משתי הלוחות לכן אמר ארבעים בכל לוח, ולרשב"י היה ארבעת הפנים האלו על שתיהן ביחד, שתים בכל אחד מהן, לכן אמר עשרים בכל לוח [המורם מכל הדברים האלה שדברי המדרש רבה [כי תשא פמ"ו] שבלוחות הראשונות לא היו אלא עשרת הדברות לבד ובלוחות שניים היו הלכות מדרש ואגדות, יעו"ש. הם מדעה יחידית]. הנה על כל הדברים הרמים האלה הטמונים תחת לשון עשרת הדברות ושעליהן נאמרה באמת תפוחי זהב במשכיות כסף דבר דבור על אופניו, שהרואה שלא בעיון אינו רואה רק חפוי כסף שמבחוץ, והשם לבו ועינו לראות בעין פקיחא רואה גם את הזהב מתחת החפוי, ככה אלה עשרת הדברים נכתבים בנגלה ונסתר, פנים חיצון ופנים פנימי, ואין לעשרת הדברים מובן לעצמם לבד כי הם דברים כוללים כמה פרטים, ופרטי פרטים, ומטעם זה קראתן התורה בשם: כל הדברים: כמש"ש ע"ש. לכן השכיל אונקלס לתרגם חרות על הלוחות מפרש על לוחיא. (אמנם פתוחי חותם דחושן תרגם ג"כ אונקלס כתב מפרש?). והנה בעירובין [נ"ד] אמר ר"א מ"ד חרות על הלוחות אלמלא לא נשתברו לוחות הראשונות לא נשתכחה תורה מישראל, יתכן שפי' מלת חרות כאונקלס לענין פירוש וביאור שהיה הדברות מבוארות באר היטב עד שיהיה המובן מהם הנגלה והנסתר, ולולא שגרם החטא לשבירת הלוחות היה הכל מבואר לפנינו ולא היה לנו שום ספק בביאורה, ודברי רש"י שם אינם מספיקים, ע"ש. ובמכדרשב"י [בראשית כ"ח] ובזמנא דאתברו תרין לוחין דאורייתא ואורייתא דע"פ.: ציר אמונים כזה מרפא לנפש. במלאכות יי מלא דבריו אחריו. הוריד מתנה זאת באדם כאשר צוה: כתב לפניכם תורת יי התמימה בלא יתרון ובלא מגרעת. באין מחסור כל־דבר. ככל־מוצא פי יי אליו: והוא גם הוא בפיו הפיק תבונות. ללמד דעת את־העם. להודיעם את־תלמוד תורתי. לא מנע את־הטוב מבעליו. כי מסר אל־ידיהם מפתחות חכמתי. לבוא בם מזוזות פתחי. ובידי שפטיהם וחכמיהם נתן קנה המדות^*) ערש"י פסחים כ"ד א' ד"ה ואם אינו ענין, ובהא דאין אדם דן גזרה שוה מעצמו אא"כ קבלה מרבו. פרש"י (סוכה י"א) אא"כ למדה מרבו ורבו מרבו עד משה רבינו. וכ"כ בנדה י"ט אין אדם דן גז"ש מעצמו אא"כ קבלה מרבו הלכה למשה מסיני. ולשון זה כ' הר"ן בחי' לסנהדרין מ"ג. וכ"כ הרמב"ן והרשב"א בחי' לב"מ פ"ז ב'. ועיין בתוס' שבת צ"ז. והנה ראיתי במחברת תלפיות שיצא לאור העולם זה זמן לא כביר, שמתקשה הרבה ביסוד זה, וכתב פעמים רבות מצינו בתלמוד שאמרו סד"א נילף גז"ש קמ"ל מיעוטא או סברא דלא נילף, וזה פלא אם לא היתה הגז"ש מקובלת מסיני, איך ס"ד מראש למילף מעצמו בלי קבלה, הא אין אדם דן גז"ש מעצמו, ואם היתה הגז"ש מקובלת בפיהם למה לא נילף לפי האמת, כי מי יבוא אחרי הקבלה. כי אמרי' (ברכות ט"ו) סד"א נילף גז"ש כתיבה כתיבה, קמ"ל מיעוטא. וביבמות נ"ט סד"א נילף אלמנה אלמנה קמ"ל הקישא. ושם ס' אמרי' סד"א נילף גז"ש בתולה בתולה קמ"ל הרבוי. ובקדושין כ"ט מהו דתימא נילף בכור בכור מנחלה קמ"ל דבפטר רחם תלי'. ובנדה נ"ה סד"א נילף רוק רוק מיבמה. והנה בשבת קל"א אמרי' סד"א נילף שבעת ימים לולב מסוכה. ותמהו התוס' איך ס"ד למילף גז"ש מעצמו ותירצו שמא בעלמא נתנה למדרש, ע"כ. ופשט דברי התוס' מורין כי כמה גז"ש למדו מעצמם בלי קבלה מסיני, ומהם גז"ש זו דשבעת ימים, וכמו שכתבו שמא בעלמא נתנה למדרש גז"ש מעצמו. ובסנהדרין מ"ג אמרי' והא תנא יליף זה בגז"ש ואיך יחלוק ר"פ על התנא לחדש דרשה מנפשי', ומשני דתנא ה"ק, אילו לא נאמר קרא היינו לומדים בגז"ש, עכשיו שנאמר קרא גז"ש ל"צ. והקשה הרש"ל איך היינו לומדים גז"ש מעצמו אילו לא נאמר קרא, דהא ע"כ לא נתקבלה הגז"ש מסיני. וקושי' זו יפול גם בסוגי' כזו ב"מ ס"א ור"ה ל"ד. ועוד קשה איך למדו גז"ש הבאות מנביאים וכתובים כבמגילה ב' גז"ש פרזי פרזי, שכתוב אחד הוא במגילת אסתר, ובנזיר ג' יליף גז"ש פרע פרע, וכתוב אחד הוא ביחזקאל. וב"ב קכ"ג יליף גז"ש בכורה בכורה וכתוב אחד הוא בד"ה. והרשב"ם כ' שם דגלוי מילתא בעלמא הוא, אמנם תירוץ זה לא יספיק למגילה ונזיר דנראה שם דגז"ש אמיתית היא. ובזבחים כ"ט יליף גז"ש רבוע רבוע, וכתוב אחד הוא ביחזקאל. ובחולין ק"מ יליף גז"ש דגירה דגירה, ושתי התיבות הן בישעיה וירמיה. ושם קל"ז אתי' גז"ש גיזה גיזה, ותמהו בתוספות איך ילפי גז"ש מדברי קבלה, ולא נחה דעתם לומר דגלוי מילתא בעלמא הוא. ובנדה י"ט יליף ר"מ שלוח שלוח וכתוב אחד הוא בשה"ש והשני באיוב, ורבנן השיבו לו כי לא קבלו הגז"ש מרבם. ואיך שייך על גז"ש כזו קבלה מסיני. וז"ל הספרי פ' בהעלותך ובני אהרן הכהנים יתקעו, בני אהרן הכהנים בין תמימים בין בעלי מומין דברי ר"ט, ר"ע אומר תמימים ולא בע"מ, נאמר כאן כהנים ונאמר להלן כהנים מה להלן תמימים ולא בע"מ אף כאן וכו' א"ל ר"ט אקפח את בני אם לא ראיתי חגר ברגליו שהיה מריע, א"ל שמא בר"ה וביה"כ של יובל, א"ל העבודה שלא בדית אשריך אברהם שיצא מחלציך עקיבא, טרפון ראה ושכח עקיבא דורש מעצמו ומסכים להלכה וכו'. הנה מאמר זה יורה מכל צד כי גז"ש זו דרש ר"ע מעצמו. עכ"ד המחברת בקיצור. ולדעתי אין בדברים אלה טענה לסתור בם דברי הראשונים ז"ל. כי לשון הלכה למשה מסיני היה שגור בפי מקבלי התורה מימי קדם על ההלכות שהיו מקובלות להם עד משה רבינו מסיני, וישמשוהו אח"כ גם על ההלכות המקובלות להם מפי כותבי הנבואות והכתובים, וראייה לזה שאמרו בנדרים (ל"ז ב') מקרא סופרים ועיטור סופרים וקריין ולא כתיבין וכתיבין ולא קריין הלכה למשה מסיני, ע"ש שמביאים פסוקים רבים מנביאים וכתובים (ועיי' בהבנת המקרא לרוו"ה פ' וירא) הכא נמי היה להם בקבלה איש מפי איש עד הכותב מגלת אסתר לילף פרזי הכתוב במגילה מפרזי הכתוב בתורה. וכן מכותב נבואת יחזקאל היה מקובלים לילף פרע לא ישלחו הכתוב ביחזקאל, מגדל פרע דבתורה (עתוס' נזיר ד"ה תנא) ועד"ז דגר דישעיה וירמיה לר"א ושלוח דשה"ש ודאיוב לר"מ, שהיה להם קבלה מרבותיהם עד הכותב הראשון, ולזה קראו הל"מ באשגרת לישנא. ובהא דילפי' בכורה דבתורה מבכורה דד"ה שפיר כתב הרשב"ם דדברי תורה מד"ק לא ילפי' ואינו אלא גלוי מילתא בעלמא דגמרא גמירי לה דחלק בכורה הוא פי שנים כאחד, ומיחזקאל נסמך אקרא. וכן בגז"ש דקמה קמה (ב"מ פ"ז ב') כ' הרמב"ן והרשב"א והר"ן שאינו גז"ש ממש אלא כעין מה מצינו, וכ"כ הריטב"א שם שאינו אלא לימוד סתום מן המפורש, וכ"כ הראב"ד, ע"ש בשיטה מקובצת. וכן בגז"ש דגיזה גיזה (חולין קל"ז) אסקו בתוס' שאינו גז"ש גמורה שאין זה דבר חדש, וכמ"ש מהרש"א שם. וכוונת דברי התוס' (שבת קל"א) אינו כמו שחשב המחבר הנ"ל דבעלמא נתנה למדרש גז"ש מעצמו, אלא כמו שפי' מוהרמ"ל שם, דשבעת ימים דעלמא קבלו מסיני דנתנה למדרש לגז"ש, והוי ס"ד דשבעת ימים דגבי לולב הוא דהוי גז"ש, ע"ש. דומה למ"ש בס' נר תמיד שהביא המחבר שם בכריתות ד', במה דאמרי' שם סד"א נילף שור שור מסיני קמ"ל מיעוטא, שהקשה איך ס"ד למילף גז"ש מעצמו, ותירץ כי גז"ש שור שור נתקבלה לכמה דברים (ב"ק נ"ד) וא"כ אי לאו דמעטי' קרא ס"ד למילף גם הכא, ע"כ. וגם במקומות שיאמרו בעלי התלמוד סד"א למילף בגז"ש, ואין אנו מוצאים בשאר מקומות בתלמוד שתיבות אלו נדרשים לגז"ש למילף זה מזה, אין מזה ראיי' על שלא נודע גם להם שנתנו תיבות אלו לדון בגז"ש לענין אחר, ובאמת היה נודע להם לכן היה יכולים לומר סד"א למילף גם זו. ובהא דאמרי' (ב"מ ס"א) אילו לא נאמר קרא הייתי אומר גז"ש וכו' כבר כ' הריטב"א שם שאין זה גז"ש ממש, כ"א למה מצינו קרי גז"ש ויש כיוצא בזה בתלמוד, שאין זה אלא כעין לימוד סתום מן המפורש. וכן בסנהדרין מ"ג אילו לא נאמר קרא הייתי אומר גז"ש, דייק רש"י בלישני' "וכתב כלומר הא דיליף לה בגז"ש לאו דוקא" ע"ש. כוונתו שאין זו גז"ש ממש, מפני שהוא למד מלמד במוקדשין, וכמ"ש הר"ן שם בחי' דמשום האי טעמא נדו ר"פ ור"א ולא ילפי מהך גז"ש אלא ממקלל עצמו, ומש"ה אמרי' אלו לא נאמר קרא הייתי אומר גז"ש עכשיו שנאמר קרא גז"ש ל"צ, כלומר שאין סומכין על גז"ש זו מפני שהוא למד מלמד במוקדשין, דאל"כ למה לא היו סומכין על גז"ש זו שהרי אין אדם דן גז"ש מעצמו אא"כ קבלה מרבו הל"מ, עכ"ד. והא דאמר ר"ט בספרי עקיבא דורש מעצמו, אין המכוון בו דרשת הגז"ש, דא"כ היה אומר "דן מעצמו" שהוא לשון המורגל יותר בגז"ש. אבל טעמו שהיה ר"ע חוקר ודורש בדעתו, היכי משכחת לה אמתת העדות שהיה חגר מריע, שהוא הפך המקובל אליו בגז"ש תמימים ולא בע"מ, ואחר החקירה והדרישה מצא דלא משכחת לה רק בר"ה וי"הכ של יובל. ולזה סיים ר"ט בלשון "ומסכים להלכה" ר"ל שהסכים המעשה עם אמתת ההלכה. ולכן אמר ג"כ בתחלת דבריו "טרפון ראה ושכח" ר"ל ראה המעשה ולא שם על לב זמן הנעשה בו, ור"ע בחקירת דעתו ודרישת שכלו התכוין לאמתת זמן המעשה. אמנם גוף הגז"ש היה לו לר"ע קבלה מרבו ורבו מרבו עד משה רבינו.. אשר בהן התורה נדרשת נחקרת ונודעת. כפי עומק מחשבות אלהיה עליה³⁾ הנה רום מעלת ל"הק כבר נודע מדברי המחברים הגדולים החבר בכוזרי הרמב"ם בס' המורה וכן הרמב"ן, אשר הראו שהוא הלשון היותר שלם מכמה סגולות, כי השרשים שמהם חוברו המלות, כל אחד ואחד מוסד על יסוד אמתי, ובסתרי מליצותיה כלולים ענינים רבים וכללים רחבים, המתפשטים על חכמת הנפש וכחותי' הנטועות בה, ולמבין משכיותיה נוצצת ענין אלוה, והן הן יסודי התורה ועמודיה, הנאמרים בלשון הנבחר והיא אמרת אלוה צרופה, אחת תדבר ורבות תשמיע, וכן אמר החכם אנו רואים מדרכי החכמה העליונה לכוון בפעולה אחת אל תכליות רבות, כי זהו מגדר החכמה העליונה בכלל, ואנו רואים במעשה היצירה ובפרט באברי בע"ח, כיון באבר אחד אל כוונות שונות, ד"מ ברא האף להריח ולנשימה ולדחות הליחה העודפת וליפות תואר הפנים, ברא האויר לנשימת בע"ח להוליד הקול לנשיבת הרוח להורדת הגשם והטל להעלות שלהבת וכדומה, הרי אלו תועליות רבות במצוע אחד, וכן רבות, א"כ אינו רחוק שתכוון החכמה ההיא בדבור אחד אל כוונות רבות מתחלפות וכולם אמת. וזהו אמרם ז"ל מקרא אחד נדרש לכמה טעמים וכ"א במכדרשב"י ע"פ מי יודע רוח בני אדם העולה היא למעלה וגו' אשר קשה להבינו עפ"י הפשט, אמרו האי קרא כמה גוונין אית ביה, והכי הוא כל מילי דאורייתא כמה גוונין בכל חד וחד וכלהו יאות, ופירשו את הפסוק ההוא בכמה מקומות על דרכים מתחלפים. לכן יש לבאור תורתנו הקדושה ארבעה דרכים והם פשט רמז דרוש סוד כידוע, וכולם דברי אלהים חיים צדקו יחדיו, ואין זה סותר לדרכי השכל וההקשה או זר ונפלא בעיני התבונה האנושית, כי יתכן לבאר כל הנאמר בנבואה או ברו"הק על כמה אופני הדרוש והרמז והסוד, וכולם יצדקו עם הפשט לאמתות הדרוש, כי אין ספק שכל מוצא שפתי המדבר ברו"הק, וכל תנועה מתנועת שפתיו, תכונן אל ענין ותועלת מיוחד, ולא יהיה בהם דבר ריק, כאשר לא ימצא במעשה היצירה דבר נעדר מכל תכלית, ולכל גיד מגידי כנפי הזבוב ורגל הנמלה יש תועלת מיוחדת, אף שילאה השכל האנושי להשיגם בפרט כידוע לחוקרים, ואם כן אינו ספק שבכ"מ שדרשו חז"ל לפי דרכם לא ברחו מן הפשט ולא עזבו הכוונה הראשונה הנאותה להמשך הכתובי', כי אם כאשר ראו בחכמתם שדרך הפשט לא יספיק להבנת פרטי המאמר ודקדוקם: וכל זה הוא רק מבחינת הלשון המקודש, אשר מבחינתה נמשלה התורה לאש, כמ"ש הלא כה דברי כאש, והוא בהשואה מדוקדקת, כמ"ש קדמונינו, כי כאשר תראה הגחלת שאינה מלהבת, והשלהבת היא בתוכה כמוסה וסוגרה, ובהפיח בה אז תתפשט ותתלהב ותצא מתרחבת והולכת, ובשלהבת ההיא נראים כמה מיני גוונים מה שלא נראה בתחלה בגחלת, והכל מן הגחלת יוצא, כן התורה הזאת אשר לפנינו בלשון המקודש, כל מלותי' ואותיותי' כמו גחלת הם, אשר בהניח אותם כן כאשר הם, לא יראו כ"א גחלים וגם כמעט עמומות, ומי שמשתדל לעיין בהם אז תתלהב מכל מלה ואות שלהבת גדולה ממולאה בכמה גוונין, והם הידיעות העומדות צפונות בתוך המלה ואות ההוא. ומטעם זה ג"כ דמו רבותינו את התורה לפטיש כמ"ש (שבת ד' פ"ח) וכפטיש יפוצץ סלע מה פטיש זה מתחלק לכמה ניצוצות כך דברי תורה מתחלקין לכמה פנים (כ"ה הגירסא במה"מ למהר"י אבוהב) והוא דמיון אמתי, כי כמו שהנצוצות הרבות המתחלקות מן הסלע לכמה צדדים ע"י הכאת הפטיש עליו, הוא מן כח הדוחה המונח בטבע בתוך הפטיש, המתילד ויוצא מן הכח אל הפועל על ידי תנועת האדם בו וטלטולו אותו, אך שכח הדוחה הטמון בטבע בתוך הפטיש אינו אלא כמתאחד בעצמותו, בכל זאת על ידי תנועת האדם בו, כח המתאחד הלזה יתפרד לכל אחד ואחד מהנצוצו' המתחלקות, וכל התנועות השונות שאנו רואים בנצוצות המתפוצצות מן הסלע לארבע רוחות העולם, איננו רק מן הכח הדוחה שבפטיש השולט בכל אחד ואחד, עד שמכריחו להיות נפרד אחד מחבירו, ונושא אותם ממקומם ומפריחם באויר רחוק מקום כ"ז שהוא נרדף מן הכח הדוחה השולט בו, ככה הוא כל דבור ודבור שבתורה יש ענין אלוה בסתר לשונו ובעומק מליצתו, עד שיוכל להתחלק ולהתפרש לכמה כוונות ופנים שוני', ואותו הלשון בעצמו סובל כל אחת מן הכוונו' והפנים שיסבירו בו חכמי התורה, וכבר כנו רבותינו גם במקומות אחרות את חכמי התורה בעלי הפנים השונים והכוונות המתחלפות בשם סלע, כמאמרם (ב"ב קמ"ב) מסיע אבנים אלו בעלי משנה, וכן בב"ר (ויצא פ' ע') "והאבן גדולה" זו ב"ד הגדול שבלשכת הגזית, "ונאספו שם כל העדרים" אלו בתי דיני' שבא"י "וגללו את האבן" שמשם היו שומעין את הדין "והשיבו את האבן" שהיו נושאין ונותנין בדין עד שמעמידין אותו על בוריו, יעו"ש. ובתקונים (תקון כ"א ד' נ"ג ב') ושים בסלע קנך האי סלע אתמר ביה דלא נפיק אלא טפין טפין מיא דאורייתא באלין פסוקו' וכו' ובגנייהו ויך משה את הסלע במטהו פעמים דאם לא הכה בה לא היו טרחין ישראל ותנאים ואמוראים באורייתא דבע"פ דאיהי סלע דאתמר בה ודברתם אל הסלע וגו' ושם (ד' ס"א ב') אית בני נשא דמשתדלין באורייתא דבע"פ לשמה ואינון בעלי אומנות לגבה, אית דפסיקין בה אבנין כטורין וסלעין תקיפין, ולבתר דפסקין לון מתקנין לון בכמה פרוקין, ועלייהו אתמר אבני' שלמות תבנה, דעבדין בהון כמה בנאין. ושם (קמ"ג ב') אבן מאסו הבונים אילון אינון מארי מתניתין דאינון בנאין בנינין דעלמא ופסקי הלכות דמאסו בה בגלותא. ובזה דמיון התורה לכח הדוחה שבפטיש ופנים הרבות לנצוצות הסלע הוא דמיון מדוקדק (ופירוש רש"י ור"ת במאמר זה הם דחוקים מאד כמבואר למעיין שם בתוספת)::

בן אלעשה - חתנו של רבי היה ופזר מעות ללמוד תספורת של כ"ג [נדרי' נא.] שהיה מספר כל ראשו ולא לגמרי אלא מניח כל השערות קצת כדי שיהא ראשו של זה בצד עיקרו של זה והיינו כסום יכסמו [את ראשיהם] (יחזקאל מ״ד:כ׳) ומימשיך טובא: