וְיַ֥יִן לֹֽא־יִשְׁתּ֖וּ כָּל־כֹּהֵ֑ן בְּבוֹאָ֖ם אֶל־הֶחָצֵ֥ר הַפְּנִימִֽית׃
אבן האזל
כהן שגדל שערו אסור לו להכנס מן המזבח ולפנים ואם נכנס ועבד חייב מיתה בידי שמים כשכור שעבד שנאמר ויין לא ישתו כל כהן וראשם לא יגלחו ופרע לא ישלחו מה שתויי יין במיתה אף מגודלי פרע במיתה.
שנאמר ויין לא ישתו כל כהן, דבריו הוא מדברי הגמ' בסנהדרין דף פ"ג, והקשה הכ"מ דלמה לן ללמוד מקרא דיחזקאל דהא מקרא מפורש הוא ראשיכם אל תפרעו ולא תמותו, וכתב דמקרא הו"א דהוא רשות וה"ק קרא אע"פ ששאר אבלים שלא קרעו ולא פרמו במיתה אינכם בכלל חיוב זה, והמהרש"א בסנהדרין הביא דברי הכ"מ וכתב על זה שהרמב"ן כתב דהא דאמרינן במו"ק דף כ"ד דאבל שלא פרע ולא פירם חייב מיתה אינו אלא אסמכתא בעלמא שאין פריעה ופרימה באבלות אלא מד"ס, וכן כתבו בתוס' במו"ק שם והוכיחו ממה שלא הוזכר בסנהדרין דף פ"ג גבי אלו שבמיתה, וכתב המהרש"א ובדוחק יש ליישב דאי לאו קרא דיחזקאל הו"א דדוקא בכהנים אבלים חייבים מיתה שלא יהיו מראים אבלות, וצריך קרא דיחזקאל דכן הוא בכל הכהנים.
והנה בדעת הרמב"ם אף דמשום זה שכתב הרמב"ן דעיקר דין פריעה ופרימה באבלות אינו מדאורייתא אין הרמב"ם סובר כן, דהא בפ' ה' מה' אבל הל' א' כתב אלו דברים שהאבל אסור בהן ביום ראשון מן התורה וכו' אסור לספר וכו' ומנין שהאבל אסור בתספורת שהרי הזהיר בני אהרן ראשיכם אל תפרעו מכלל שכל המתאבל אסור לספר שערו אלא מגדל פרע ובפ' ח' מהל' אבל הל' א' כתב אבל חייב לקרוע שנאמר ובגדיכם לא תפרומו ולא תמותו הא אחר חייב לפרום, אמנם דהכ"מ הביא שם דברי הרמב"ן שכתב דקריעה דרבנן הוא וקרא אסמכתא בעלמא, ומה שאמרו אבל שלא פרע ולא פירם חייב מיתה הוא כענין העובר על דברי חכמים חייב מיתה, וכתב הכ"מ ע"ז וכן נראה מדברי רבינו, ולדעתי דברי הכ"מ תמוהים, דכיון שהרמב"ם כתב כאן שנאמר ובגדיכם לא תפרומו, ובפ"ה הוכיח בדין פריעה דהיינו תספורת מדכתיב ראשיכם אל תפרעו, וכתב להדיא דיום ראשון דאורייתא, וא"כ ודאי דה"נ פרימה דהיינו קריעה הוא דאורייתא.
אלא דמ"מ מדלא הזכיר הרמב"ם דאבל שלא פרע ולא פרם חייב מיתה ע"כ מוכח דגם בזה סובר דהוא אסמכתא וכמו שהוכיחו בתוס' ממה שלא הוזכר גבי אלו שבמיתה, וכיון דאינו חיוב מיתה מדאורייתא ואינו אלא כמו חייב מיתה שהוזכר בעובר על דברי חכמים, ובדוכתי טובי שהוזכר בדברי רז"ל דחייב מיתה שלא הזכיר זה הרמב"ם לכן לא הזכיר זה גם כאן, וטעמא דסובר דהוא אינו אלא אסמכתא אף דסובר דעיקר פריעה ופרימה הוא מדאורייתא, משום דפשטי' דקרא דולא תמותו אינו שלא ימותו כשלא יפרעו ולא יפרומו ומשום דאבלים אחרים חייבים מיתה על זה, אלא ולא תמותו הוא שאם יפרעו ויפרומו ימותו, וכמו שכתב הרמב"ם בהל' י"ד וז"ל דין קרועי בגדים ודין פרועי ראש אחד הוא שנאמר ראשיכם לא תפרעו ובגדיכם לא תפרומו ולא תמותו הא אם עבד והוא קרוע בגדים חייב מיתה בידי שמים אע"פ שעבודתו כשרה ולא חללה, וכיון דולא תמותו קאי על זה שאם יפרעו או יפרומו ימותו, לא נוכל לדרוש מכאן שאבל שלא פרע ולא פרם חייב מיתה, וממילא גם לדעת הרמב"ם א"א ליישב כדברי הכ"מ, וקשה לומר שבשביל זה צריך לקרא דיחזקאל שלא נפרש הכתוב באופן שכתב הכ"מ דלא מסתבר כן, דהא גם גבי שתויי יין כתיב בהך פרשה ולא תמותו, ובודאי כמו שהכונה בשתויי יין כן הוא בפרועי ראש.
ובמש"כ המהרש"א דהו"א דהוא דוקא בשעת אבלות, הנה הרמב"ם בס' המצות כתב כן על זה שהוכפל האיסור בכה"ג דכתיב את ראשו לא יפרע, וכתב ואמנם נכפלה כדי שלא תחשוב שאמרו לאלעזר ואיתמר ראשיכם אל תפרעו, אמנם הוא בעבור המת בלבד, אבל אם עשה זה שלא על דרך האבלות מותר, ולכן באה בכה"ג שזה בעבור העבודה, ומבואר שמכה"ג נלמוד לכהן הדיוט, אלא דמ"מ יש לומר דזה דילפינן מכה"ג הוא אחר דיש לנו קרא דיחזקאל דבלא זה הי' אפשר לומר דבכהן הדיוט הוא דוקא בעבור אבלות, ודוקא כה"ג אסור בכל גווני, ומבואר דתירוצו אינו דוחק כלל כיון דכבר כתב הרמב"ם דיש מקום לפרש כן, ועוד יותר מבואר כן דהא הרמב"ן בס' המצות חולק באמת על הרמב"ם וכתב דקרא דראשיכם אל תפרעו ובגדיכם לא תפרומו ולא תמותו לא מפני העבודה הוא שיזהירם שלא ישמשו פרועי ראש וקרועי בגדים שהבנים ביום ההוא אינן עובדים שהיו אוננים ואינה מצוה לדורות ולא דרשו ממנו בגמ' ולא בספרא ולא למדו בו דורות כלל, אבל היתה הוראת שעה שלא יתאבלו ולא יספדו להם ולא יבכו כלל, וא"כ עכ"פ לשיטת הרמב"ם שפיר יש לומר דזה למדנו מקרא דיחזקאל והוא מהלכה שהוא מצוה קבועה לדורות ולא משום אבלות, וזהו שהוסיפה התורה בכה"ג שלומדים אנו מזה גם על כהן הדיוט.
ובעיקר הוכחת הרמב"ן דלא מפני העבודה הוא שיזהירם שהבנים ביום ההוא אינם עובדים שהיו אוננים דצריך זה ישוב לדעת הרמב"ם, נראה דלדעת הרמב"ם שייך להזהיר גם בשביל מחר דהא הרמב"ם סובר דאבלות דאורייתא, וילפינן לה מדאזהר רחמנא לבני אהרן מכלל דאחריני מחייבי, וכבר כתבתי דכן דעת הרמב"ם לענין חיוב קריעה דהוא דאורייתא, א"כ למה פטורים בני אהרן שלא ינהגו אבלות ביום ראשון כשאינם עובדים, והרמב"ן כתב שזהו דין מיוחד בשביל שהיו ימי המלואים, אבל הרמב"ם סובר דזהו משום לתא דעבודה, דכיון דאם יפרעו ראשם ויפרמו בגדיהם יוכלו לבוא לידי חיוב לאו כשיבואו למחר למקדש בשעת עבודה, וכשיעבדו יתחייבו מיתה, לכן מעכשיו נפטרו מלנהוג אבלות בפריעה ופרימה, והוזהרו שלא יבואו למחר למקדש בשעת עבודה ואם יעבדו יתחייבו מיתה.
והנה הר"נ בחדושיו לסנהדרין כתב כדברי הרמב"ן דמשו"ה צריך ללמוד מקרא דיחזקאל משום דהא דכתיב בבני אהרן אינו מצוה לדורות אלא לבני אהרן נאמרה שלא ינהגו אבלות בשביל שהיו מחנכים הבית בימי המלואים ומדאזהר רחמנא לכה"ג מכלל דכהן הדיוט שרי, והקשה על הרמב"ן בתורת האדם שכתב בזה כדברי הרמב"ם שמפני העבודה הוזהרו, דא"כ למה אמרו בפרועי ראש שאינם מחללים עבודה ויליף מקרועי בגדים, וכתב שבהשגותיו לס' המצות חזר בו, ולדעת הרמב"ם לא קשה כלל, דהא סובר בהל' י"ד דקרועי בגדים ג"כ אינם מחללים עבודה כמו פרועי ראש, ומשום דבהא קרא לא כתיב חלול עבודה ומחלק בין קרועי בגדים לבגדים מקורעין ונבאר זה בהל' י"ד.
אלא דאפי' לדעת הרמב"ן שאינו מחלק הא כתב להדיא בתורת האדם דהא דקרועי בגדים מחללים עבודה הוא משום מחוסרי בגדים, ובספר המצות כתב מתחלה דקרועי בגדים הרי הן כמו שאינן, ואח"כ כתב דהוי כמו מחוסרי בגדים שאין לבוש בהן במקום הקרע, ולפי"ז נמצא דמה דקרועי בגדים מחללין אינו משום האיסור דקרועי בגדים בגדר פרועי ראש דהוא משום ניוול אלא משום דממילא הם מחוסרי בגדים, ובזה לא איתקש פרועי ראש לקרועי בגדים דשניהם נאמרו משום גדר הניוול, וכמש"כ הרמב"ם בהל' ט"ו הואיל וראוי לעבודה ונכנס בשעת העבודה מנוול ככה, אבל לא הוקשו שיהי' פרוע ראש כמחוסר בגדים, ולשיטת הרמב"ם דסובר דאפי' כשאינו עובד אסור ליכנס בשעת עבודה מיושב יותר אפי' לשיטת הרמב"ן דאינו מחלק בין מקורעין לקרועי בגדים דעכ"פ הא דאיתקש בהך קרא קרועי בגדים לפרועי ראש הוא רק משום גדר ניוול ולאיסור, ולא משום דממילא נעשה מחוסר בגדים דהא מחוסר בגדים מותר ליכנס למקדש כשאינו עובד אפי' בשעת עבודה, וממילא נאמר דגם מה דקרוע בגדים חייב מיתה אם עבד אינו רק משום דנעשה מחוסר בגדים, אלא דמצד ניוול חייב מיתה וכמו פרוע ראש, ונ"מ לעבודה שאינה תמה דזר פטור עלי' וכן מחוסר בגדים דהוא משום זר, ועכ"פ פרועי ראש דאיתקש לקרועי בגדים אינו בזה דקרועי בגדים הוו מחוסרי בגדים, אלא דהרמב"ן בסה"מ חולק ע"ז וסובר דקרועי בגדים דחייב מיתה אינו אלא משום מחוסר בגדים, ונבאר זה בהל' י"ד.
שנאמר ויין לא ישתו כל כהן, דבריו הוא מדברי הגמ' בסנהדרין דף פ"ג, והקשה הכ"מ דלמה לן ללמוד מקרא דיחזקאל דהא מקרא מפורש הוא ראשיכם אל תפרעו ולא תמותו, וכתב דמקרא הו"א דהוא רשות וה"ק קרא אע"פ ששאר אבלים שלא קרעו ולא פרמו במיתה אינכם בכלל חיוב זה, והמהרש"א בסנהדרין הביא דברי הכ"מ וכתב על זה שהרמב"ן כתב דהא דאמרינן במו"ק דף כ"ד דאבל שלא פרע ולא פירם חייב מיתה אינו אלא אסמכתא בעלמא שאין פריעה ופרימה באבלות אלא מד"ס, וכן כתבו בתוס' במו"ק שם והוכיחו ממה שלא הוזכר בסנהדרין דף פ"ג גבי אלו שבמיתה, וכתב המהרש"א ובדוחק יש ליישב דאי לאו קרא דיחזקאל הו"א דדוקא בכהנים אבלים חייבים מיתה שלא יהיו מראים אבלות, וצריך קרא דיחזקאל דכן הוא בכל הכהנים.
והנה בדעת הרמב"ם אף דמשום זה שכתב הרמב"ן דעיקר דין פריעה ופרימה באבלות אינו מדאורייתא אין הרמב"ם סובר כן, דהא בפ' ה' מה' אבל הל' א' כתב אלו דברים שהאבל אסור בהן ביום ראשון מן התורה וכו' אסור לספר וכו' ומנין שהאבל אסור בתספורת שהרי הזהיר בני אהרן ראשיכם אל תפרעו מכלל שכל המתאבל אסור לספר שערו אלא מגדל פרע ובפ' ח' מהל' אבל הל' א' כתב אבל חייב לקרוע שנאמר ובגדיכם לא תפרומו ולא תמותו הא אחר חייב לפרום, אמנם דהכ"מ הביא שם דברי הרמב"ן שכתב דקריעה דרבנן הוא וקרא אסמכתא בעלמא, ומה שאמרו אבל שלא פרע ולא פירם חייב מיתה הוא כענין העובר על דברי חכמים חייב מיתה, וכתב הכ"מ ע"ז וכן נראה מדברי רבינו, ולדעתי דברי הכ"מ תמוהים, דכיון שהרמב"ם כתב כאן שנאמר ובגדיכם לא תפרומו, ובפ"ה הוכיח בדין פריעה דהיינו תספורת מדכתיב ראשיכם אל תפרעו, וכתב להדיא דיום ראשון דאורייתא, וא"כ ודאי דה"נ פרימה דהיינו קריעה הוא דאורייתא.
אלא דמ"מ מדלא הזכיר הרמב"ם דאבל שלא פרע ולא פרם חייב מיתה ע"כ מוכח דגם בזה סובר דהוא אסמכתא וכמו שהוכיחו בתוס' ממה שלא הוזכר גבי אלו שבמיתה, וכיון דאינו חיוב מיתה מדאורייתא ואינו אלא כמו חייב מיתה שהוזכר בעובר על דברי חכמים, ובדוכתי טובי שהוזכר בדברי רז"ל דחייב מיתה שלא הזכיר זה הרמב"ם לכן לא הזכיר זה גם כאן, וטעמא דסובר דהוא אינו אלא אסמכתא אף דסובר דעיקר פריעה ופרימה הוא מדאורייתא, משום דפשטי' דקרא דולא תמותו אינו שלא ימותו כשלא יפרעו ולא יפרומו ומשום דאבלים אחרים חייבים מיתה על זה, אלא ולא תמותו הוא שאם יפרעו ויפרומו ימותו, וכמו שכתב הרמב"ם בהל' י"ד וז"ל דין קרועי בגדים ודין פרועי ראש אחד הוא שנאמר ראשיכם לא תפרעו ובגדיכם לא תפרומו ולא תמותו הא אם עבד והוא קרוע בגדים חייב מיתה בידי שמים אע"פ שעבודתו כשרה ולא חללה, וכיון דולא תמותו קאי על זה שאם יפרעו או יפרומו ימותו, לא נוכל לדרוש מכאן שאבל שלא פרע ולא פרם חייב מיתה, וממילא גם לדעת הרמב"ם א"א ליישב כדברי הכ"מ, וקשה לומר שבשביל זה צריך לקרא דיחזקאל שלא נפרש הכתוב באופן שכתב הכ"מ דלא מסתבר כן, דהא גם גבי שתויי יין כתיב בהך פרשה ולא תמותו, ובודאי כמו שהכונה בשתויי יין כן הוא בפרועי ראש.
ובמש"כ המהרש"א דהו"א דהוא דוקא בשעת אבלות, הנה הרמב"ם בס' המצות כתב כן על זה שהוכפל האיסור בכה"ג דכתיב את ראשו לא יפרע, וכתב ואמנם נכפלה כדי שלא תחשוב שאמרו לאלעזר ואיתמר ראשיכם אל תפרעו, אמנם הוא בעבור המת בלבד, אבל אם עשה זה שלא על דרך האבלות מותר, ולכן באה בכה"ג שזה בעבור העבודה, ומבואר שמכה"ג נלמוד לכהן הדיוט, אלא דמ"מ יש לומר דזה דילפינן מכה"ג הוא אחר דיש לנו קרא דיחזקאל דבלא זה הי' אפשר לומר דבכהן הדיוט הוא דוקא בעבור אבלות, ודוקא כה"ג אסור בכל גווני, ומבואר דתירוצו אינו דוחק כלל כיון דכבר כתב הרמב"ם דיש מקום לפרש כן, ועוד יותר מבואר כן דהא הרמב"ן בס' המצות חולק באמת על הרמב"ם וכתב דקרא דראשיכם אל תפרעו ובגדיכם לא תפרומו ולא תמותו לא מפני העבודה הוא שיזהירם שלא ישמשו פרועי ראש וקרועי בגדים שהבנים ביום ההוא אינן עובדים שהיו אוננים ואינה מצוה לדורות ולא דרשו ממנו בגמ' ולא בספרא ולא למדו בו דורות כלל, אבל היתה הוראת שעה שלא יתאבלו ולא יספדו להם ולא יבכו כלל, וא"כ עכ"פ לשיטת הרמב"ם שפיר יש לומר דזה למדנו מקרא דיחזקאל והוא מהלכה שהוא מצוה קבועה לדורות ולא משום אבלות, וזהו שהוסיפה התורה בכה"ג שלומדים אנו מזה גם על כהן הדיוט.
ובעיקר הוכחת הרמב"ן דלא מפני העבודה הוא שיזהירם שהבנים ביום ההוא אינם עובדים שהיו אוננים דצריך זה ישוב לדעת הרמב"ם, נראה דלדעת הרמב"ם שייך להזהיר גם בשביל מחר דהא הרמב"ם סובר דאבלות דאורייתא, וילפינן לה מדאזהר רחמנא לבני אהרן מכלל דאחריני מחייבי, וכבר כתבתי דכן דעת הרמב"ם לענין חיוב קריעה דהוא דאורייתא, א"כ למה פטורים בני אהרן שלא ינהגו אבלות ביום ראשון כשאינם עובדים, והרמב"ן כתב שזהו דין מיוחד בשביל שהיו ימי המלואים, אבל הרמב"ם סובר דזהו משום לתא דעבודה, דכיון דאם יפרעו ראשם ויפרמו בגדיהם יוכלו לבוא לידי חיוב לאו כשיבואו למחר למקדש בשעת עבודה, וכשיעבדו יתחייבו מיתה, לכן מעכשיו נפטרו מלנהוג אבלות בפריעה ופרימה, והוזהרו שלא יבואו למחר למקדש בשעת עבודה ואם יעבדו יתחייבו מיתה.
והנה הר"נ בחדושיו לסנהדרין כתב כדברי הרמב"ן דמשו"ה צריך ללמוד מקרא דיחזקאל משום דהא דכתיב בבני אהרן אינו מצוה לדורות אלא לבני אהרן נאמרה שלא ינהגו אבלות בשביל שהיו מחנכים הבית בימי המלואים ומדאזהר רחמנא לכה"ג מכלל דכהן הדיוט שרי, והקשה על הרמב"ן בתורת האדם שכתב בזה כדברי הרמב"ם שמפני העבודה הוזהרו, דא"כ למה אמרו בפרועי ראש שאינם מחללים עבודה ויליף מקרועי בגדים, וכתב שבהשגותיו לס' המצות חזר בו, ולדעת הרמב"ם לא קשה כלל, דהא סובר בהל' י"ד דקרועי בגדים ג"כ אינם מחללים עבודה כמו פרועי ראש, ומשום דבהא קרא לא כתיב חלול עבודה ומחלק בין קרועי בגדים לבגדים מקורעין ונבאר זה בהל' י"ד.
אלא דאפי' לדעת הרמב"ן שאינו מחלק הא כתב להדיא בתורת האדם דהא דקרועי בגדים מחללים עבודה הוא משום מחוסרי בגדים, ובספר המצות כתב מתחלה דקרועי בגדים הרי הן כמו שאינן, ואח"כ כתב דהוי כמו מחוסרי בגדים שאין לבוש בהן במקום הקרע, ולפי"ז נמצא דמה דקרועי בגדים מחללין אינו משום האיסור דקרועי בגדים בגדר פרועי ראש דהוא משום ניוול אלא משום דממילא הם מחוסרי בגדים, ובזה לא איתקש פרועי ראש לקרועי בגדים דשניהם נאמרו משום גדר הניוול, וכמש"כ הרמב"ם בהל' ט"ו הואיל וראוי לעבודה ונכנס בשעת העבודה מנוול ככה, אבל לא הוקשו שיהי' פרוע ראש כמחוסר בגדים, ולשיטת הרמב"ם דסובר דאפי' כשאינו עובד אסור ליכנס בשעת עבודה מיושב יותר אפי' לשיטת הרמב"ן דאינו מחלק בין מקורעין לקרועי בגדים דעכ"פ הא דאיתקש בהך קרא קרועי בגדים לפרועי ראש הוא רק משום גדר ניוול ולאיסור, ולא משום דממילא נעשה מחוסר בגדים דהא מחוסר בגדים מותר ליכנס למקדש כשאינו עובד אפי' בשעת עבודה, וממילא נאמר דגם מה דקרוע בגדים חייב מיתה אם עבד אינו רק משום דנעשה מחוסר בגדים, אלא דמצד ניוול חייב מיתה וכמו פרוע ראש, ונ"מ לעבודה שאינה תמה דזר פטור עלי' וכן מחוסר בגדים דהוא משום זר, ועכ"פ פרועי ראש דאיתקש לקרועי בגדים אינו בזה דקרועי בגדים הוו מחוסרי בגדים, אלא דהרמב"ן בסה"מ חולק ע"ז וסובר דקרועי בגדים דחייב מיתה אינו אלא משום מחוסר בגדים, ונבאר זה בהל' י"ד.
אבן עזרא
וריקי מוח יפרשו הפסוק שהוא בספר יחזקאל והוא כל נבלה וטרפה מן העוף ומן הבהמה לא יאכלו הכהנים כל מה שנבלוהו וטרפוהו עופות או בהמות וזה הבל כי הנה בתורה כתוב כל נבלה וטרפה לא יאכל והטעם שאם יאכל לא ישמש:
תורה תמימה
זמין למנויי פרימיום בלבדמשכיל לדוד
זמין למנויי פרימיום בלבדמשכיל לדוד
זמין למנויי פרימיום בלבדרש"י
מה יין בזמן ביאה הוא דאסור – דכתיב (יחזקאל מד) בבואם אל החצר וגו' בזמן שבית המקדש קיים שבאין שם לעבוד: