פרשנות מצטטת על יחזקאל מו:ד

ביום. מחלוקת הוא, וי"א כי יום השמיני למלואים, היה יום ר"ח ניסן והוצרכו לומר כי בשלשה ועשרים יום לאדר הקים משה את המשכן והנה יום תחלת המלואים היה משה סותרו ובונה להרגיל הכהנים ואמרו כי השעיר שדרש משה והנה שורף הוא שעיר ראש חדש, והנה צוה השם שיקים משה המשכן באחד לחדש הראשון ולא יסתרנו עד יום נסוע הארן, והנה מצאנו בספרי כי מישאל ואלצפן היו הטמאים לנפש אדם, והנה יום שמיני למלואים הוא שמיני לחדש ויש כדמות ראיה על זה, האחת למה לא הזכיר הכתוב שהיה משה מקים את המשכן וסותרו ואנה יהיה פתח אהל מועד אחר שיהיה נסתר, כי כתוב ופתח אהל מועד תשבו יום ולילה (ויקרא ח לה) יעיד כתוב, ואל בני ישראל תדבר לאמר קחו שעיר עזים לחטאת (שם ט ג) וזהו שדרש משה, ועוד אם היה שעיר ראש חדש למה לא הזכיר שנים פרים ואיל אחד ושבעה כבשים, וכאשר הזכיר מלבד עולת הבקר (במד' כח כג) היה ראוי שיאמר מלבד עלת החדש, והנה על דרך הפשט ביום החדש הראשון היתה תחלת הקמת המשכן והנה זה המשכן הראשון הקימהו ביום אחד לחדש הראשון, והחלו לבנות הבית הראשון שהוא המשכן השני בחדש השני שהוא אייר בשני לחדש, כי כן כתוב בחדש השני בשני (דה"ב ג ב) ובתלמודנו כתוב כי יום חמישי יצאו ישראל ממצרים ואם הוא דרך קבלה נקבל ואם הוא דרך סברא לפני יום חמישי יצאו כי אין בין שנה פשוטה לתחלת שנה האחרת פחות משלשה ימים כי שנת חסרון שנ"ג וש"נ יצאו בשביעית ואם מעוברות הם חמשה בחסרון ובעבור שהכתוב אמר ביום השבת יערכנו (ויקרא כד ח) נראה כי ביום השבת ערך משה הלחם על השלחן, והנה ביום ששי הוקם המשכן, או ביום שבת אף על פי שאין זה ראיה גמורה כי יוכל הטוען להשיב ביום השבת יערכנו הכהן אחר שהוקם המשכן וערך משה הלחם, הנה הזכיר במעשה כי הקים משה המשכן כאשר אמרתי בשני המקצעות, והלוים שהם ממשפחתו הקימוהו, כי איננו מעשה יחיד ונתן האדנים למטה, ואחר כן שם הקרשים, ואחר כן הבריחים, ואחר כן הקים העמודים בעבור הפרכת ומסך פתח האהל, ואח"כ פירש האהל ושם עליו המכסה, ואחר כן שם הארון לפאת ים ונתן הלוחות בארון, ושם עליו הבדים, ונתן את הכפורת על הארון מלמעלה ונתן השלחן וערך עליו לחם הפנים, והנה יורה כי בבקר היה זה, ואמר ויעל הנרות אח"כ בלילה והעלה בבקר העולה היא עולת תמיד, וכן עשה בין הערבים, וביום הזה משח משה את המשכן ואת כל כליו ומזבח העולה ואת כל כליו, ואת הכיור ואת כנו ונקהלה העדה אל פתח אהל מועד, ורחצו אהרן ובניו במים, והלביש את אהרן בגדי הקדש, גם הלביש בניו ונמשחו בשמן הקדש, והגיש פר בן בקר ואילים שנים, ושחט את הפר וחטא על המזבח והקטיר את האמורים, ושחט האיל וזרק את דמו על המזבח והקטיר את האיל, ושחט גם איל המלואים, וזרק את דמו על המזבח, והאמורים עם שוק הימין, עם חלת מצה אחת, וחלת לחם שמן, הכל הקטיר המזבח ככה עשה שבעה ימי המלואים, וככה כתוב ופר חטאת תעשה ליום על הכפורים (למעלה כט לו) לכל יום, ומשחת המזבח לקדשו וכתיב שבעת ימים תכפר על המזבח (שם שם לו) ומשחת אותו לקדשו (שם שם לו), והנה הטעם ככה תעשה כל שבעת ימי המלואים וכתיב, ויהי ביום כלות משה להקים את המשכן וימשח אותו (במד' ו א) ויקדש את המזבח שבעת ימי המלואים אז החלו הנשיאים להקרב לחנוכת המזבח, ככה היה מקריב אהרן עגל בן בקר לחטאת לכפר בעדו והעלה גם האיל שלו, ועגל וכבש שהוא קרבן העם העלה עולה אחר ששחט שעיר החטאת וחטאהו כאשר עשה לעגל החטאת אשר לו לזרוק דמו ולהקטיר האמורים רק חטאת הכהן לא יאכלנה כהן, על כן נשרף בשר הפר מחוץ למחנה, וחטאת הצבור שהיא שעיר עזים יאכלוהו הכהנים, וכל זה היה אחר עולת הבוקר, ואחר כל זה הקריב עולת נחשון וחטאתו והנה נשלמה חנוכת המזבח אחר תשעה עשר יום לחדש הראשון, ואל תשים אל לבך דברי הטוען כי אם מתי עשה קרבנות החג כי ישראל לא עשו במדבר סיני רק חג הפסח לילה אחד, ולא שמרו חג המצות, כי כן כתוב, והיה כי יביאך ד' (למעלה יג ה) שבעת ימים תאכל מצות (שם שם ו) ופירוש והיה היום הזה לכם לזכרון (למעלה יב יד), לדור הבא אחרי כן לקבוע יום צאתכם מקרא קדש, כי היה ביום הראשון נסעו מגושן, ועוד כי במדבר סיני אין להם לחם שיעשו מצות שבעת ימים, אעפ"י שהיו קרובים מהישוב, דבר גדול היה שמצאו לחם לעשות ולאכול על מרורים עם הפסח לילה, כי עם רב היה מאד, והנה על דרך הסברא היה מקריב משה שבעת ימי המלואים עולת תמיד, וביום השבת שני כבשים, אי זה יום שהיה לשבעת ימי המלואים הקריב עולת שבת, ואחר כן קרבן המלואים, וכל זה נכון רק מה נעשה בחנוכת המזבח ביום השבת, יש אומרים היו מדלגין ולא היו חושבין רק חשבון הימים שחנכו המזבח, ואחרים אמרו כי עולת הנשיא היתה נקרבת בשבת רק השלמים היו נשחטין יום ראשון ונאכלין, וראייתם כי הנה הנשיא שהוא המשלח יקריב ביום שבת ששה כבשים, חוץ מעולת השבת של הצבור, והכת הראשונה אומרת כי ככה ששת ימים שהקיפו יריחו והחלוץ הולך דלגו יום שבת והנה שבעת ימים סבבוה, וכך אמרו על ארבעה עשר יום שדילגו יום הכפורים, ולא הכניסוהו במספר:

דיני המצוה התמידין כו' הפרים כו'. דינים אלו מבוארין בר"מ פ"ח מהתו"מ מהש"ס פ"ד דמנחות דמ"ד ע"ב וע"ש בתוס' ד"ה אלא דר"ח ועצרת הקשו דהא כתיב גבי פסח יהיו ומשמע לעיכובא ותי' דלשום דרשא אתי ומביאין ראיה מן הספרי דמבואר בהדיא שם דאינן מעכבים, ואינן מעכבים היינו אם אין לו אלא מין א' כגון פרים לחוד או אלים או כבשים מקריב המין שיש לו וכן באותו מין אם יש לו פחות מן הראוי כגון שאין לו אלא פר א' או כבשים פחות מז' יקריב מה שיש לו ע"ש בגמרא ובר"מ. וע"ש בדמ"ה ומניין שמעכבין זא"ז כו' ופירש"י אם יש לו פרים שנים או כבשים שבעה דאינם יכולים להקריב זה בלא זה עכ"ל וכ"כ התוס' שם ד"ה ומניין כו' והוא מן הספרי וכ"נ מלשון הר"מ אם לא מצאו אלא ששה כבשים נראה דוקא בכה"ג אבל אם יש לו כולם מעכבים זא"ז. ואיני מבין כיון דמקרא א' נשמע שמעכבין זא"ז מיהיו כמבואר שם ומקרא דיחזקאל נשמע דאין מעכבין אם כן הסברא בהיפך דאם אין לו מעכבין ואם יש לו אינו מעכב כמבואר בדמ"ד ע"א דהיה ס"ד בגמרא גבי תפלה של יד וש"ר דאם אין לו א' מהם מעכב את השניה ואם יש לו שניהם אין א' מעכב את חבירו אף דמסקינן שם מעיקרא מאי קסבר כו' על כל פנים חזינן דיותר נוטה הסברא דבאין לו מסתבר יותר לעכב. וכן בדכ"ז גבי ד' מינים שבלולב דמעכבין זה את זה דחדא מצוה נינהו אמר ר"ח בר רבא ל"ש אלא דאין לו אבל אם יש לו אינו מעכב ואף דשם פירשו דוקא לא לקחן כא' אבל אם לא לקח כלל לא יצא ע"ש ברש"י ותוספות מכל מקום כיון דכאן איכא קרא א' דמעכבים אהדדי דהוי מצוה חדא וקרא א' דאינו מעכב יותר מסתבר לומר דבאין לו מעכב וביש לו אינו מעכב ועכ"פ קיים חדא מצוה ע"ש וצע"ק. והנה הפי' דביש לו מעכבין בודאי אין הפירוש כמו גבי לולב דצריכים שישחטו בפ"א דלא מצינו זה אפילו למצוה בעלמא אף דמבואר דמעכב עכצ"ל דמעכב היינו אם לא קרב כולם שלא קיים המצוה כלל אף באותן שקרב. והנה גבי לולב ותפילין ניחא שאם אין לו מעכב היינו דאין צריך ליטול המין שיש לו ואין צריך להניח התפלה שיש לו כי אין מצוה כלל זה בלא זה אבל כאן שאם אין לו צריך להקריב רק אם יש לו כולם. אם כן כיון דיכול להקריב כולם בזאח"ז אין סברא כלל אם במחשבתו שלא יקריב כולם לא יקריב כלל דלמה לא יקריב דלמא בודאי יחזור ויקריב הכל לקיים המצוה כתיקונה. ולומר דאם יש לו ולא הקריב כולם כיון דלא יצא המצוה לוקין על חילול יום טוב אם היה ביום טוב זה אין סברא ובפרט דהוי ה"ס דלמא יקריב אח"ז ואפשר לענין חטאת בשבת דאם לא הקריב אח"כ חייב למפרע על השוגג ובאמת גם זה צ"ע דתחלה מה שעשה ברשות עשה ואין כאן מקומו. ונ"ל דנ"מ לענין לקוברו בין רשעים או דנ"מ לענין נסכים דאם לא הקריב הנסכים תיכף אין צריך להקריב הנסכים למחר על הקרבנות שהקריב כיון שהי' לו ולא הקריב כולם ולא עשה כלל שום מצוה ומכל מקום אם הר"מ יסבור דין זה דאם יש לו מעכבין הי' צריך לכתוב בפירוש ולא מכללא דאם לא מצאו כיון דבש"ס דילן דורש זה מקרא וכן בספרי ה"ל להר"מ וכן להרהמ"ח לבאר זה בפירוש:

וטעם המלואים שיהיו חטאת ועולה ושלמים, לפי פשוטו הוא כי הקריב חטאת לכפר על המזבח, כענין שכתוב (פסוק טו) ויקדשהו לכפר עליו, והעולה לרצות על הכהנים, והשלמים להודות לה' כי טוב עשה עמם בצוותו אותם לעשות לו משכן ובית תפארת. וכן בבית המקדש לעתיד יקריבו קרבן מלואים עם חנוכת המזבח, וכשם שהקריבו הנשיאים במשכן חנכת המזבח והקריבו בשבת, כך לעתיד יקריב הנשיא חנוכתו בשבת כמו שמפורש ביחזקאל, המקום יזכנו לראות בבנינו ולהקריב שם קרבנות על גבי המזבח שיהיו לרצון, ויקיים לנו ברחמים הבטחת ישעיה ע"ה שאמר (ישעיהו ס׳:ז׳) כל צאן קדר יקבצו לך אילי נביות ישרתונך יעלו על רצון מזבחי ובית תפארתי אפאר.