פרשנות מצטטת על ירמיהו א:ד

וְעַל כָּל פָּנִים הָיָה נָכוֹן שֶׁיִּכְתֹּב בִּתְחִלַּת סֵפֶר בְּרֵאשִׁית: 'וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֶל מֹשֶׁה אֶת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה לֵאמֹר', אֲבָל הָיָה הָעִנְיָן לְהִכָּתֵב סְתָם, מִפְּנֵי שֶׁלֹּא כָּתַב מֹשֶׁה רַבֵּנוּ הַתּוֹרָה כִּמְדַבֵּר בְּעַד עַצְמוֹ, כַּנְּבִיאִים שֶׁמַּזְכִּירִים עַצְמָם, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר בִּיחֶזְקֵאל תָּמִיד: "וַיְהִי דְבַר ה' אֵלַי בֶּן אָדָם", וּכְמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר בְּיִרְמְיָה: "וַיְהִי דְבַר ה' אֵלַי לֵאמֹר". אֲבָל מֹשֶׁה רַבֵּינוּ כָּתַב תּוֹלְדוֹת כָּל הַדּוֹרוֹת הָרִאשׁוֹנִים וְיִחוּס עַצְמוֹ וְתוֹלְדוֹתוֹ וּמִקְרָיו כִּשְׁלִישִׁי הַמְדַבֵּר. וְלָכֵן יֹאמַר: "וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֶל מֹשֶׁה, וַיֹּאמֶר אֵלָיו", כִּמְדַבֵּר בְּעַד שְׁנַיִם אֲחֵרִים. וּמִפְּנֵי שֶׁהָעִנְיָן כֵּן לֹא נִזְכַּר מֹשֶׁה בַּתּוֹרָה עַד שֶׁנּוֹלַד, וְנִזְכַּר כְּאִלּוּ אַחֵר מְסַפֵּר עָלָיו.

והנה השלשה אותיות הם ראוים שיהיו לסימן בראש ובסוף, והנה האות שהוא היו"ד שהוא דומה לאחד שמוהו בסוף סימן המדבר זכר גם נקבה, בפעלים שׁמרתי (תה' יז ד) אמרתי (שמות כג יג), ובשמות כמו שׁמי (שם שם טו) ושמוהו בראש סימן יחיד זכר, הוא דומה לנמצא כמו שמספר עשרה דומה לאחד ושמוהו בסוף הפך זה סימן לנכח הנקבה דְעִי רְאִי (ש"א כה יז) למען תִּזְכְּרִי (יחז' טז סג), ובעבור כי במספר דומה לאחד, היה ליחס, ובעבור היות העשרה כולל כל חשבון, על כן היו"ד באחרונה כולל סימן רבים בסמוכים יְדֵי נשים (איכה ד י), ובסמוך אל המדבר יָדַי נטו שמים (ישעי' מה יב) והיו"ד ימצא נעלם עם חירק רַגְלִי (תה' כו יב), ועם קמץ קטן רגלי חסידיו ישמור (ש"א ב ט), ועם קמץ גדול יָדָיו רַגְלָיו. והיו"ד תחת ה"א הנה יד ד' הוֹיָה (למטה ט ג), ואתה הוה להם למלך (נחמי' ו ו) ותחת ה"א יֶחֱסָיון (תה' לו ה) חסה, ותחת אל"ף "כל פקודי כל ישרתי" (שם קיט קכח), וימצא נוסף יצהר (במד' יה יב), היושבי (תה' קכג א) רבתי (איכה א א), והה"א שמוהו סימן היש הדבר כי כן טעם "הא לכם זרע" (ברא' כג), פעם לתמה הבמחנים (במד' יג יט) הנהיה (דבר' ד לב), ופעמים לדעת המבואר האיש, העבד העברי (ברא' לט יז) האנשים (שם יט ה) ובאחרונה סימן לנקבה לשון עבר גם כן בשמות כי הזכר הניחו בלא סימן אמרו, אמרה קהלת (קהלת יב ח), גם היתה סימן נקבה, בפועלים בעתידים, אשמרנה, ישמרנה, נשמרנה, תשמרנה, ישמרוה, שמרנוה, שמרוה, וסימן בשמות נערה בתולה (דבר' כב כח, והה"א נוסף בבנין הכבד גם בבנין התפעל, גם היא מובלעת מזה בידך (למטה ד ב) כמו יו"ד "בטרם אצרךָ" (ירמי' א ה) ואל"ף "וָאַבֶּדְךָ כרוב הסוכך" (יחז' כח טז), ונוספת באחרונה אשמעה (תה' פה ט), ובשמות כמו לילה (ישעי' כא יב), והוא נעלם עם קמץ עָשָׂה, ועם קטן בונֵה ירושלים (תה' קמז ב) ועם פתח קטן אשר אני בונֶה (דה"ב ב ד), ועם חולם "כי פְרָעֹה, אהרן" (למטה לב כה), גם שְׁלֹמֹה (מ"א א יז), ועם שורק "לא יִקְרְחֻה קרחה" (ויקר' כא ה):

האמנם ענין הספר הזה ואמתתו הוא שמרע"ה אמר הדברים האלה וביאר המצוה שנזכרו פה לישראל לצורך פרידתו ורצה הקב"ה אחרי שהשלים לאמרם לישראל שיכתב בספר התורה כל זה כפי מה שאמרו משה ואולי הוסיף בהם הגבורה טעמים ודברים בזמן הכתיבה הנה אם כן שאמירת הדברים האלה לישראל היו ממרע"ה לא היתה כתיבתה בספר התורה ממנו. כי הנה לא כתב הוא ע"ה אותם הדברים מעצמו. כי איך יכתוב דבר מעצמו בתורת האלהים אבל כתיבת זה כלו היה מפי הגבורה ככל דברי התורה כי הסכים הקב"ה על ידו וישרו בעיניו דברי הציר הנאמן. ולכן אמרם למשה וסדר כתיבתם על ידו והוא מפי הגבורה כתבם לא מפי עצמו. ועל זה אמרו במסכת בבא בתרא פרק קמא על שמונה פסוקים מן וימת משה עד סוף התורה שכל התורה הקב"ה אומר ומשה אומר וכותב ואותם השמונה פסוקים היה הקב"ה אומר ומשה כותב בדמע וכמו שאפרש במקומו. הנה שכל התורה כלה ובכללה ספר אלה הדברים. היה הקב"ה אומר ומשה כותב מה ששמע וקבל. וכבר למדנו זה הרמב"ן בהקדמתו לפירוש התורה וז"ל. לא כתב מרע"ה את התורה כמדבר בעד עצמו וכנביאים שמזכירים עצמם. כמו שנאמר ביחזקאל ויהי דבר ה' אלי לאמר. וכן בירמיהו. אבל משרע"ה כתב כשלישי המדבר ולא יקשה עליך ענין משנה תורה שמדבר בעד עצמו ואתחנן אל ה' ואתפלל אל ה' כי תחלת הספר הזה אלה הדברים אשר דבר משה וגו' והנה הוא כמספר דברים בשם אומרם ע"כ העיר וכיון החכם על הכוונה שזכרתי: