וַיֹּ֤אמֶר יְהוָה֙ אֵלַ֔י אַל־תֹּאמַ֖ר נַ֣עַר אָנֹ֑כִי כִּ֠י עַֽל־כָּל־אֲשֶׁ֤ר אֶֽשְׁלָחֲךָ֙ תֵּלֵ֔ךְ וְאֵ֛ת כָּל־אֲשֶׁ֥ר אֲצַוְּךָ֖ תְּדַבֵּֽר׃
פת לחם
שלוחיו ונביאיו שלוחיו הם אותם הנביאים שיחדם הוא ית' ויעדם להיות נשלחים מאתו ית' כמו שנאמר בישעיהו ששמע מאמרו ית' את מי אשלח ומי ילך לנו ואומר הנני שלחני וכן בירמיה אומר כי אל כל אשר אשלחך תלך וכו' ראה הפקדתיך היום וכו' וכן עוד בכמה נביאים ויש נביאים שלא יועדו מתחלה בשליחות רק שחלה פתאום עליהם הרוח ונתנבאו:
רבנו בחיי
ויהי כאשר תמו כל אנשי המלחמה וגו' וידבר ה' אלי לאמר. ע"ד הפשט כאשר נודע לישראל בבירור שתמו כל אנשי המלחמה למות מבן עשרים שנה ומעלה, אז נתיחד אלי הדבור וצוה הקב"ה אותנו שנעבור גבול מואב. ודעת רז"ל שלא נתיחד הדבור עם משה עד שכלו מתי מדבר, כי מעלתו של משה בשביל ישראל היתה, ישראל היו נזופין כל ל"ח שנה והיום שנודע להם זה ט"ו באב היה כשנתמלאה הלבנה כדאיתא במסכת תענית, והיה היום ההוא גדול אצל ישראל בשמחה גדולה שבו ידעו בבטול הגזרה, גם אצל האיש משה גדול מאד בחזרת הנבואה אליו שבו נתיחד לו הדבור. ומה שלא נתיחד עמו מיד כשכלתה הגזרה בעשירי, לפי שהיה מתאבל משה על הגזרה שבעה ימים מן הט' עד ט"ו, ואין הנבואה שורה מתוך עצבות אלא מתוך שמחה, ומטעם זה לא נתיחד עמו עד ט"ו, ומעתה יהיו הכל שמחים כאחד, משה ובני ישראל. ולכך לא מצינו לשון וידבר מששלח משה מרגלים עד כאן אלא לשון ויאמר, לפי שלא התנבא מתוך אספקלריא המאירה. ובכאן גלו לנו חכמי האמת מעלת לשון וידבר על לשון ויאמר, ומזה אמרו וידבר ה' אלי, אלי היה הדבור, כלומר עכשיו בדבור ולא קודם לכן אלא באמירה. ומזה תבין דבר ירמיה שאמר (ירמיהו א׳:ו׳-ז׳) ואומר אהה ה' אלהים הנה לא ידעתי דבר כי נער אנכי, יאמר שלא השיג מעלת הדבור שהוא אספקלריא המאירה אלא אספקלריא שאינה מאירה, ולכך הזכיר אחר שם אל"ף דל"ת, יו"ד ה"א אחריו, שהיא אספקלריא שאינה מאירה, מדת הדין שבה הרחמים, והיא השגת הנביאים כלן, ולכך סמך לו מיד (שם פסוק ז) ויאמר ה' אלי.