פרשנות מצטטת על ירמיהו ב:יט

אמנם הן אמת חכמים ז"ל יגידו. כי כל עובר עבירה אחת כאלו ב רא כח טומאה שמקטרג עליו. כי מוסיף כח בחצוניות שמאחז בנפש החוטא הקדושה. וחלק הטומאה המתייחס אל העון ההוא קונה חיונית ע"י הקדושה ונעשה כבריה חדשה. והוא מאמר התנא (אבות פ"ד) כל העובר עבירה א' קנה לו קטיגור אחד. כי הוא הנצב לריב עומד ומקטרג לפני ב"ד של מעלה כמאמר ספר הזוהר על פסוק (ישעיה ו') גם ה' העביר חטאתך כו' שהוא כי הוא יתברך העביר כח הטומאה אשר נעשה בחטאו מלקטרג עליו. והוא גם הוא המייסר את האדם בעולם הזה בתוכחות על עון בכל חולי וכל מה הבאה עליו. והוא מאמר הכתוב ותמוגגנו ביד עונינו. והוא מאמרנו על פסוק (ירמיהו ב׳:י״ט) תיסרך רעתך וכו' וגם בגיהנם הן הם המייסרים את עושיהם. כמפורש אצלנו על פסוק ושנותיך לאכזרי. וכן כל חולי ומכה הבאים על בני אדם גם בני איש מנייהו הוו. וכל מראות נגעים המתראות בעור כל בשר איש חטאת האדם אשר לא תעשינה ואשם הן הנה כחות הטומאה המתגלים חוצה:

על שיטת צופר, אשר החליט, כי הידיעה אשר לנו היא רק באמצעות החוש, אשר אינו משיג רק חיצונית הדברים כמו שהם פועלים על חושיו, ואינו יודע אמיתת הדברים איך הם בעצמותם, ועל פי זה יצוייר שהגם שלפי השגת החוש הוא צדיק, יהיה באמת רשע וראוי לאבדון ולפורעניות מצד עצמותו הפנימי הנפשי, על זה לעג איוב לעג הרבה: היש שחוק גדול יותר, שאיש אשר נראה צדיק בכל מעשיו ונקי מכל שמץ דופי, נאמר לו שאינו יודע את נפשו ועניינו העצמי, שמצדו יוכל להיות שהוא רשע וחוטא ונכון למועדי רגל?! הייתכן שברא ה' את האדם באופן רע ומר כזה, לשחוק ולעג, עד שמחשבותיו השאננים הבוטחים על צדקתו יהיו בקרבו כלפיד בוער חותה גחלים ובוז על ראשו, בשלא ידע נפשו ולא יאמין בחיים, אולי הוא פושע אשם ולא ידע (סימן יב פסוק ג ד).

וראו ודעו. הסדר תמיד ודעו וראו שהראיה מוסיף על הידיעה (ש"א י"ב י"ז, י"ד מ', כ"ד י"א, כ"ה י"ז ש"ב כ"ד י"ג, מ"א כ' ז' וכ"ב, מ"ב ה' ז'. ירמיה ב' י"ט) ופה הכונה בהפך ראו ועכ"פ ודעו עפ"י הודעת אחרים. ומוסיף ובקשו, ובשמואל א' (כ"ג) ודעו וראו את מקומו וכו' וראו ודעו מכל המחבאים, שתחלה צוה שלא די הודעת אחרים רק יראו בעיניהם, ואז מן הראיה ידעו עפ"י השכל מכל המחבאים וכו' :