וְהָיָה֙ מִקֹּ֣ל זְנוּתָ֔הּ וַתֶּחֱנַ֖ף אֶת־הָאָ֑רֶץ וַתִּנְאַ֥ף אֶת־הָאֶ֖בֶן וְאֶת־הָעֵֽץ׃
מאירי
ואמ׳ מקול אנחתי מקול כמו מחוזק כמו מקול זנותה (ירמ׳ ג ט). דבקה עצמי לבשרי בא הנה בשרי במקום עורי שהעור באדם כמו הבשר ואמר שמרוב דאגתו כחש בשרו עד שדבק עצמו לעורו כענין צפד עורם על עצמם (איכה ד ח).
שד"ל
לא תנאף: אין ניאוף אלא באשת איש, שנאמר ואיש אשר ינאף את אשת איש אשר ינאף את אשת רעהו מות יומת הנואף והנואפת (ויקרא כ' י'), ואומר האשה המנאפת תחת אישה תקח את זרים (יחזקאל י"ו ל"ב) (רש"י); וטעות היא ביד ראב"ע שהכחיש דבר זה, ונסתייע ממה שכתוב ותנאף את האבן ואת העץ (ירמיה ג' ט'), והוא לא הבין שאינו אלא משל, והכוונה על ע"א שהיא נמשלת לניאוף, כי האומה נמשלת כאילו היא אשת איש עמו יתברך, כמבואר בכל הפרשה ההיא (ירמיה ג').
הכתב והקבלה
לא תנאף. אין נאוף אלא באשת איש (רש"י, וערא"ם), ובואתחנן פרט יותר אין לשון נאוף אלא באשת איש, וא"כ בא"א דוקא הכתוב מדבר, דלישנא הכי משמע (ע"ש במשכיל לדוד לרד"פ), וז"ל הראב"ע רבים חשבו כי אין נאוף כ"א עם אשת איש, בעבור שמצאו אשר ינאף את אשת רעהו, כי מה טעם לומר זה אחר שאמר אשר ינאף את א"א, ואין פי' כאשר חשבו, והנה למעלה כתוב אשר יקלל את אביו ואת אמו מות ימות אביו ואמו קלל דמיו בו, והטעם כי עברה גדולה עשה שקלל אבותיו שהולידוהו, וככה אשר ינאף את אשת רעהו להודיע כי תועבה גדולה עשה שינאף את אשת רעהו, ומלת נאוף כמו זנות, והנה כתוב (ירמיה ג' ט') ותנאף את האבן ואת העץ, ע"כ. וזה לשון הרב"ח לא תנאף הוא דבור השביעי מפני שאיסורי עריות הן שבע, ואלו הן אשת איש, אשתו נדה, אלמנה, בתולה, משכב בהמה, משכב זכר, וגו', ע"ש. והנה גם הוא כולל בזה כל עניני זנות, וכ"ד רבותינו (נדה י"ג) לא תנאף לא תהא בך ניאוף בין ביד בין ברגל, ובשבועות (מ"ז ב') אמרו, אזהרה לעוקב אחר נואף מנין, ת"ל לא תנאף, ובתנא דבי אליהו אמר זמרי בן סלוא עבר על לא תנאף, וכן בסנהדרין פ"ו לא אמרו דלא תנאף במחוייב מיתת ב"ד איירי, רק מחמת דבר הלמד מענינו. והמתרגמים שבחרו לתרגם במלת (עהעברוך) דוקא, עליהם להביא ראיה לאמת תרגומם זה: