פרשנות מצטטת על ירמיהו ג:יב

שְׁתֵּי פְּעָמִים ״וְשָׁב״ שֶׁהִזְכִּיר בָּזֶה אַחַר זֶה, הָרִאשׁוֹן מְדַבֵּר בִּמְחִילַת הֶעָוֹן הַקּוֹדֵם, הַנִּקְרָא ״שְׁבוּתְךָ״, כְּמוֹ ״הַבַּת הַשּׁוֹבֵבָה״ (ירמיה לא כא), וּכְמוֹ ״וַיֵּלֶךְ שׁוֹבֵב בְּדֶרֶךְ לִבּוֹ״ (ישעיה נז יז), וּכְמוֹ ״שׁוּבָה מְשׁוּבָה יִשְׂרָאֵל״ (ירמיה ג יב), וְכֵן רַבִּים. עַל זֶה אָמַר: ״וְשָׁב ה׳ אֱלֹהֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ״, כִּי אֲפִלּוּ ״שְׁבוּתְךָ״ הַמִּתְיַחֵס אֵלֶיךָ, דְּהַיְנוּ הֶעָוֹן, יִתְהַפֵּךְ לִזְכוּת, כְּאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (יומא פו:) שֶׁעַל יְדֵי הַתְּשׁוּבָה נַעֲשִׂין הַזְּדוֹנוֹת כִּזְכֻיּוֹת. זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְרִחֲמֶךָ״, שֶׁהוּא לְשׁוֹן אַהֲבָה, רוֹצֶה לוֹמַר שֶׁיִּהְיֶה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אוֹהֵב אֶת שְׁבוּתְךָ, יַעַן כִּי הַזְּדוֹנוֹת יִהְיוּ בְּעֵינָיו יִתְבָּרַךְ כִּזְכֻיּוֹת וְאוֹהֲבָם מְאֹד.

ושובבתיך. ענין מרד והליכה בדרכי הלב כמו משובה ישראל (ירמיה ג):

למעשה נזכר ה"חסיד" כבר במקרא, אולם שם הוא כינוי למי שדרכו לעשות מעשי חסד, הן בני אדם והן האלוהים בעצמו ובכבודו: "... כי חסיד אני נאום ה' לא אטור לעולם" (ירמיה ג, יב), "אבד חסיד מן הארץ וישר באדם אין..." (מיכה ז, ב). והנה, מאז שנקבע ה"חסיד" שבמקרא כמופת של עובד ה', ביקשו תנועות רוחניות שונות להציב במרכז שאיפותיהן הרוחניות את החסידות כדרך חיים אידיאלית, אלא שהתוכן שנוצק לתוך המושג הזה השתנה מתנועה לתנועה ומזמן לזמן. בימי הבית השני ואף לאחריהם פעל לצידם של החכמים זרם רעיוני או תנועה לא גדולה של אנשים שכונו בשם "חסידים". היו אלה אנשי מופת, שהרבו במעשי צדקה וחסד. הם חיו בתחושה בלתי אמצעית של קרבה לאלוהים, והציבור שתפס אותם כ"בני ביתו" של האלוהים, ראה בתפילתם תפילה מיוחדת הזוכה ליחס מיוחד מצד ריבונו של עולם. על החסידים סופר שהיו מרפאים חולים בתפילתם, מורידים גשמים ועושים מעשים של "לפנים משורת הדין" (השוו לעיל ב, יא). בין החסידים המפורסמים יש למנות את חוני המעגל, ר' חנינא בן דוסא (לעיל ג, יא) ור' פנחס בן יאיר. התחנה הבאה בתולדות ה"חסיד" היתה בימי הביניים (מרכז אירופה, מאות י"ב־י"ג), במסגרת תנועה שכונתה בשם "חסידות אשכנז". החידוש המרכזי של חסידי אשכנז היה פיתוחה של תורה מוסרית שלמה, הכוללת הנהגות והנחיות מוסריות מפורטות. בעוד שההלכה דורשת מן היהודי את דרישות הסף, הרי שהמוסר מבקש לזקק את האדם ואת אורחותיו, להעלות אותו לגבהים רוחניים חדשים ולהעמיד בפניו אתגרים קשים יותר ויותר. ואחרונה: במאה השמונה־עשרה התגבשה תנועה חדשה במזרח אירופה – תנועת החסידות שנהתה אחרי תורתו של ר' ישראל בעל שם טוב (הבעש"ט) ותלמידיו. חסידות זו לא השלימה עם דגש היתר שהושם, לדעתה, על הצדדים הלמדניים והעיוניים של היהדות. במוקד החיים הדתיים צריכה, לפי תפיסתה, לעמוד עבודת ה', הכוללת לא רק את לימוד התורה וקיום המצוות, אלא בעיקר קשר עם האלוהים, על דרך ה"דבקות" שמשמעותה חתירה לחיבור רוחני־מיסטי עם האלוהים, דבר שניתן להשיגו במגוון של דרכים, כולל ריקוד, שמחה, תפילה והתבודדות. במוקד החיים החסידיים מצוי ה"צדיק" או האדמו"ר (= אדוננו מורנו ורבנו), אשר סביבו התגבשו קבוצות חסידיות שונות (הקרויות "חצרות"). בין החסידויות האלה יש למנות את חב"ד, ברסלב, בעלז וגוּר. תנועת החסידות כבשה בסערה את יהדות מזרח אירופה (אמנם לאחר מאבקים לא מעטים ולא קלים ב"מתנגדים" להם), והשפעתה על חיי הרוח ועל החברה היהודית במזרח אירופה (ולאחר מכן בכל העולם היהודי) היתה גדולה עד מאוד. כל החסידויות שמחו מן הסתם ליישם על עצמן את מה שאומרת מסכת אבות על החסיד בכלל, גם אם לא אליהן כיוונה מלכתחילה.