פרשנות מצטטת על ירמיהו ד:יד

כמתאננים לשון און ועמל כמו מחשבות אונך.

וַיְהִי הָעָם כְּמִתְאֹנְנִים – אָמַר ר״א (אבן עזרא על במדבר י״א:א׳) מִגִּזְרַת אָוֶן, וְכֵן ״מַחְשְׁבוֹת אוֹנֵךְ״ (ירמיהו ד יד), שֶׁדִּבְּרוּ דִּבְרֵי אָוֶן. וְאֵינֶנּוּ נָכוֹן, כִּי לָמָּה יְכַסֶּה הַכָּתוּב עַל חֶטְאָם וְלֹא יַגִּידֶנּוּ כַּאֲשֶׁר עָשָׂה בְּכָל הַמְּקוֹמוֹת. וְהַנָּכוֹן בְּעֵינַי כִּי כַּאֲשֶׁר נִתְרַחֲקוּ מֵהַר סִינַי שֶׁהָיָה קָרוֹב לַיִּשּׁוּב וּבָאוּ בְּתוֹךְ הַמִּדְבָּר הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא בַּמַּסָּע הָרִאשׁוֹן, הָיוּ מִצְטַעֲרִים בְּעַצְמָם לֵאמֹר: ״מַה נַּעֲשֶׂה וְאֵיךְ נִחְיֶה בַּמִּדְבָּר הַזֶּה, וּמַה נֹּאכַל וּמַה נִּשְׁתֶּה, וְאֵיךְ נִסְבֹּל הֶעָמָל וְהָעִנּוּי, וּמָתַי נֵצֵא מִמֶּנּוּ?״ מִלְּשׁוֹן ״מַה יִּתְאוֹנֵן אָדָם חָי, גֶּבֶר עַל חֲטָאָיו״ (איכה ג לט), שֶׁהוּא לְשׁוֹן כּוֹאֵב וּמִצְטַעֵר עַל עַצְמוֹ. וְכֵן ״בֶּן אוֹנִי״ (בראשית לה יח) - בֶּן צַעֲרִי, וְ״אָנוּ הַדַּיָּגִים וְאָבְלוּ״ (ישעיהו יט ח). וְכַאֲשֶׁר אָמַר הַכָּתוּב כִּי הָיוּ כּוֹאֲבִים וּמִצְטַעֲרִים, כְּבָר הִזְכִּיר וְסִפֵּר הַחֵטְא וְאָמַר כְּמִתְאוֹנְנִים, כִּי הָיוּ מְדַבְּרִים בְּמַר נַפְשָׁם כַּאֲשֶׁר יַעֲשׂוּ הַכּוֹאֲבִים. וְהָיָה רַע בְּעֵינֵי ה', שֶׁהָיָה לָהֶם לָלֶכֶת אַחֲרָיו בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב מֵרֹב כָּל טוֹבָה אֲשֶׁר נָתַן לָהֶם, וְהֵם הָיוּ כַּאֲנוּסִים וּמֻכְרָחִין, מִתְאוֹנְנִים וּמִתְרַעֲמִים עַל עִנְיָנָם. וּלְכָךְ אָמַר בַּשְּׁנִיָּה: ״וַיָּשׁוּבוּ וַיִּבְכּוּ גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל״ (במדבר י״א:ד׳), כִּי הָיָה חֶטְאָם הָרִאשׁוֹן לְהִתְרַעֵם עַל חֶסְרוֹן הֲנָאוֹתֵיהֶם בַּמִּדְבָּר, וַיָּשׁוּבוּ עוֹד לַעֲשׂוֹת כָּעִנְיָן הַהוּא, וְלֹא לָקְחוּ מוּסָר עַל אֵשׁ הַשֵּׁם שֶׁבָּעֲרָה בָּם:

ויהי העם כמתאננים, מלת כמתאוננים קשה בפירושה, כי אם נגזרה מלשון און, כמו מחשבות אונך, (ירמיה ד' י"ד) היה לו לומר כאונים או כמתאונים, ואם היא מלשון תואנה היה אומר כמתאנים כמו כי מתאנה הוא לי (מ"ב ה' ז'), ואם היה לבד על אנינות היה לו לומר כאוננים, אולם כפי האמת היא כוללת שלשתן, והענין כך, כל ימי חנותם במדבר סיני הסמוך לישוב לא חסרו דבר מכל מאכל אשר יאכל, כי הסוחרים היו באים שם למכור להם כל הצריך להם, גם המדבר ההוא היה מקום מרעה, כי כן כתוב וינהג את הצאן אחר המדבר (שמות ג' א') לרעותו שם, אולם כשנסעו ממדבר סיני אל המדבר הגדול והנורא, ארץ לא עבר בה אדם, אז חטאו העם חטאה גדולה, ונחלקו לשתי כתות כת אחת היו מתאוננים והשניה היו האספסוף וכו', המתאוננים בראותם שאין להם מזון אחר כ"א המן דברו תועה על השם ב"ה כאילו ח"ו מבלתי יכולת לתת להם דגן תירוש ויצהר במדבר על כן צריך להמטיר לחם מן השמים, וזה מחשבת און נגד השם, גם תואנה היו מבקשים כי לא היו חסרים דבר שהרי המן שאכלו אין כמהו בטעם וכח, והצטערו על חנם באנינות בלי סבה, ועל שצשת הכונות האלה אמר הכתוב כמתאוננים, והנה סתם הכתוב עיקר חטאם והמשורר המביע חדות מני קדם ביאר הדבר בארוכה ואמר ויוסיפו עוד לחטוא לו וכו' וינסו אל בלבבם וכו' (תהלים ע"ח י"ו):