כִּי֩ ק֨וֹל כְּחוֹלָ֜ה שָׁמַ֗עְתִּי צָרָה֙ כְּמַבְכִּירָ֔ה ק֧וֹל בַּת־צִיּ֛וֹן תִּתְיַפֵּ֖חַ תְּפָרֵ֣שׂ כַּפֶּ֑יהָ אֽוֹי־נָ֣א לִ֔י כִּֽי־עָיְפָ֥ה נַפְשִׁ֖י לְהֹרְגִֽים׃ (פ)
רקנאטי
ויזד יעקב נזיד ויבא עשו מן השדה והוא עיף. ויזד הפך כי אם צלי אש כי בתבשיל יעקב היה בו מים ועל כן נתאוה לו עשו בבאו מן השדה הנזכר. זהו מה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה בבראשית רבה ויבא עשו מן השדה אין שדה אלא נערה מאורשה שנאמר ואם בשדה ימצא האיש את הנערה וגו' ועוד אמרו שהרג הנפש שנאמר כי עיפה נפשי להורגים (ירמיה ד לא):
ביאור הרד"ל
(מה) כי עיפה נפשי מריח אריות דובים ונמרים. גי' הספר מריח, אולי יש לסמוך מלשון ממסגר נפשי, שהוא הריח דבר שהנשמה והנפש מרגיש בו ולא הגוף כמ"ש בברכות (מג:) דבר שהנשמה נהנה ממנו כו' זה הרוח, וכן להיפוך בהרגשת ריח רע הנפש מרגשת (וכמ"ש בר"ב אדם מריח גפרית ונפשו סולדת כו', וברוי"ק אדם מריח ריח כנפים ונפשו קצה כו'), אבל מ"מ אין מבורר למה הזכירו ריח חיות אלו יותר מאחרים, ולא נמצא שיהי' ריח חיות אלו קשה ביותר מכל החיות, ובתנחו' מביא עלה, יב"ח לא טעם טעם שינה כו' פ"א שהה נח ליזון את הארי' והכישו כו' לפיכך הוא אומר הוציאה ממסגר נפשי וכו' (ובסנהדרין שם אמרו ג"כ צער גדול הי' לנו כו' בריה שדרכה לאכול ביום כו'), ולפ"ז אפשר עיקר הגי' צ"ל מיראת אריות כו', וניחא השתא דנקט הני ג' שידועין מועדין להזיק האדם וכדתנן ספ"ק דב"ק וריש סנהדרין (וזאב שנשנה שם ג"כ, לכאורה כיון דקי"ל כר' יהודא דרוסת הזאב בדקה ולא בגסה, אפשר אינו חשוב כ"כ מועד לאדם[יז]מיהו הפוסקים אע"פ שפסקו כר"י לענין דרוסה מ"מ לענין מועדין פסקו דזאב נמי מועד, אלא שלענין אדם יש מ"מ לחלק וכדמוכח ממתני' דס"פ הפועלים (צג:) שזאב א' אינו אונס לאדם, וארי ודוב ונמר אונס (ואע"ג דתני ברדלס ג"כ, י"ל לא מפני שאין האדם יכול לעמוד נגדו מרוב כחו, רק שהוא מתגנב בלילה וכי"ב והורג העופות):, וכ"ש ברדלס דשם שאין דרכו כ"א להזיק עופות, ונחש דהתם כיון שעפר לחמו לא הי' לו טורח כ"כ במזונותיו (גם אפשר כיון שיש ג"כ נחש המים שהוא מין א' כמעט עם נחש היבשה, לכן לא הוצרך כלל להכניסו לתיבה, שהנחש שבמים הי' בים כמו דגים וחיות הים, ולאחר המבול חזר ונתהווה ממנו גם מין נחש היבשה, ועמש"ל אות י', מי' באג"ב ספ"י חשב שהכניס עמו תנינים ושרפים לתיבה), לכן לא הוצרך כ"כ לירא מהם ולא הזכירם כאן), ולשון עיפה נפשי סמוך לפי גי' זו על לשון המקרא (ירמי' ד') עיפה נפשי להורגים, ומשמש לעניננו על חיות האלו הורגי וטורפי אדם, שהי' נפש נח עיפה מיראתם[יח]ואע"פ שאמרו באג"ב שם והתענגו על רוב שלום שהיה עמהם אריות ודובים כו' וכל חיות ושרצים נתונין עמהם בתיבה ולא הזיקו זה לזה יש שלום גדול מזה, מ"מ כיון שמצינו בכ"מ באגדות וכן בזהר הא דהכישו ארי לנח, שייך שפיר לומר שהיה מתיירא מהם, ואפשר באג"ב לא הזיקו זה לזה קאמר החיות עצמן, אבל מודה להא דהכישו ארי על עסקי מזונותיו:, או צ"ל מטורח אריות כו', שהי' לו טורח מרובה במזונותם לשעתם, ומתיישב יותר לשון עיפה ע"ז:
רבנו בחיי
ויזד יעקב נזיד. היה ראוי שיאמר ויזד יצחק, שהרי בעד אברהם היה מתאבל, אבל מפני שהאבל אסור לאכול משלו לכך התקין יעקב המאכל הזה, ותבשיל של עדשים היה ומנהג לאוכלו בבית האבל, לפי שעדשה סגורה ועגולה כגלגל לומר גלגל הוא שחוזר בעולם, ומה עדשה זו אין לה פה כך האבל אסור לדבר, ואותו היום נפטר אברהם לבית עולמו, וזכותו של אברהם היה שלא יראה את עשו יוצא לתרבות רעה, וכן דרשו רז"ל חמש עבירות עבר אותו רשע באותו יום, בא על נערה המאורסה, והרג את הנפש, וכפר בתחיית המתים, וכפר בעקר, ושט את הבכורה, בא על נערה המאורסה כתיב הכא ויבא עשו מן השדה וכתיב התם (דברים כ״ב:כ״ז) כי בשדה מצאה, הרג את הנפש כתיב הכא והוא עיף וכתיב התם (ירמיהו ד׳:ל״א) כי עיפה נפשי להורגים, כפר בתחיית המתים כתיב הכא הנה אנכי הולך וכתיב התם (איוב ז׳:ט׳) כלה ענן וילך, כפר בעקר כתיב הכא למה זה לי וכתיב התם (שמות ט״ו:ב׳) זה אלי ואנוהו, שט את הבכורה שנאמר ויבז עשו את הבכורה.
רש"י
והוא עיף. בִּרְצִיחָה, כְּמָה דְּתֵימָא כִּי עָיְפָה נַפְשִׁי לְהֹרְגִים (ירמיהו ד') (בראשית רבה):