פרשנות מצטטת על ירמיהו ה:כד

(לד) ובמקום שיפקוד להם הקב"ה כו'. נראה מכוין למקרא (איוב לז) כל אשר יצום על פני תבל ארצה אם לשבט וגו'. דמשרש ליה לכל מקום אשר יצוה ויפקוד להם שימטירו שם יריקו (וכדדרשי בתענית (ח:) אם לשבט בהרים כו' לארצו ולחסד בשדות וכרמים) וכן כתיב (ישעי' ה) ועל העבים אצוה מהמטיר עליו מטר, ונראה רוצה לבאר בזה שמהגשמים מוכרח השגחה פרשיית של הקב"ה בעולם תמיד וכמ"ש הגר"א באדרת אליהו בר"פ זאת הברכה ע"ש, וז"ש (ירמי' יד) היש בהבלי הגוים מגשימים (ולמקרא זה רמזו כאן בלשון שם מגשימים דנקט) וגו' הלא אתה הוא ה' אלקים ונקוה לך כי אתה עשית את כל אלה, וכתיב (שם ה) ולא אמרו נירא נא את ה' אלקינו הנותן גשם מורה ומלקוש בעתו^[ו]ונ"ל שז"ש (ירמי' י וגם נא) שמדבר שם בבזוי פסילי כחות הכוכבים ושבח כח אלקי אמת ומלכותו בעולם, ואחר שאמר כדנא תומרון להום כו' מבאר והולך גבורת ה' עשה ארץ בכחו כו' ומפרט והולך אח"כ לקול תתו המון מים כו' נבער כל אדם מדעת כו' הבל המה כו' לא כאלה חלק יעקב כו'. כי מלת לקול נמשך למקרא שאח"ז נבער כו', שמפעולת ירידת הגשמים, בע"כ יודו ויאמרו עובדי הגלולים כי עצביכם הבל אין בם מועיל אף להגשים, כי עין בעין נראה מזה שהמה יורדים בהשגחה פרטיית אל מקום ועת אשר יצום, ומכוין ביותר לפי גי' הילקוט בראשית ותהלים ובאוצר הכבוד לר' טודרוס הלוי במס' תענית ורבי' בחיי פ' עקב דגרסי במקום אשר יצום המלך כו' במאמר זה, דהזכיר בו לשון מלכות, שמזה נראה השגחתו שהיא מלכותו בעולם לא כאשר ידמו עובדי גלולים שחלק אותם לכחות הכוכבים ומזלות, ועי' בסודי רזי (כג.) שפי' קצת כעין זה על מקרא דלקול תתו כו', והביא עוד מקרא (זכרי' י) שאלו מה' מטר כו' כי התרפים דברו און ע"ש::

והקרבתם אשה לה' שבעת ימים. להודיע שאין חול המועד חול לגמרי כי בהיות בהם קרבן צבור נוסף על התמיד כמו ביום מקרא קדש הוא מכלל החג בלי ספק ולא באר ענין המוספין בזה שאין זאת הכונה עתה כמו שלא באר ענינם גם בשאר המועדים. ובזה האופן כתב בחג הסכות להורות על קדושת חול המועד אמנם בראש השנה הזכיר גם כן אשה לה' להורות שיש מוסף נוסף על של ראש חדש, כאמרו מלבד עולת החדש ומנחתה אבל בשבת וחג השבועות ויום הכפורים לא הזכיר ענין המוספים כלל, כי מה שכתב ביום הכפורים והקרבתם אשה לה' הם עולות וחטאות כהן גדול והצבור המבוארים בפרשת אחרי מות וכלל שבת והפסח וחג המצות בדבור אחד כי שלשתם נצטוו קודם מתן תורה אבל בשאר המועדות ייחד לכל מועד דבור לעצמו והתחיל דבור חג השבועות מן העומר כי מאז מתחיל קציר בעומר וספירת השבועות שהם מענין החג הנקרא חג קציר וחג השבועות שבו נתן הודאה לאל יתברך כי אמנם מכוונות הרגלים הם התפלה וההודאה כמו במועד חדש האביב התפלה לאל על האביב וההודאה על החירות. ובהיות כי הצלחת הקציר תהיה כפי מזג הזמן מתחלת האביב עד הקציר כאמרו שבועות חקות קציר ישמר לנו היה העומר הודאה על האביב כמקריב ביכורי השדה לבעלים והיה הקרבן עמו לתפלה על העתיד והיתה הספירה זכרון לתפלת יום יום והיה חג הקציר הודאה על טוב הקציר וחג האסיף על טוב האסיף:

וספרתם לכם ממחרת השבת ע״‎י ששבעה שבועות אלו בין שני ראשי זמנים של קציר שעורים ושל קציר חטים שמצות שמיטה נוהגת בהם והם שעליהם אמר ירמיה שבועות חוקות קציר ישמור לנו ופרש״‎י שבעה שבועות שחקק לנו בהם שני חוקות קציר חק העומר ושתי הלחם ישמור לנו שיהא הקציר בזמנו לפיכך דבר גדול תלוי במנינם כדי להיותו דוגמא וזכרון, כשם שאנו מונין יומי ושבועי ולאחר השבת השביעית אנו מקדשים את יום החמישים, כך אנו צריכים לעשות בשמטה ויובל. וכל עצמן של תוכחות שבספר זה לא נאמרו אלא על השמטת השמיטין, שהרי יש בהם מ״‎ט מיני פורעניות כנגד ארבעים ותשע שנים שביובל אם מבטלים בהם שמיטין.

קיץ וחרף אתה יצרתם. הרי זה דוגמת (ירמיהו ה׳:כ״ד) שבועות חוקות קציר ישמור לנו, לא שנית לנו סדר השנים: