פרשנות מצטטת על ירמיהו ח:ט

אל יתהלל חכם. אל תתהללו לומר חכמים אנחנו הנה בדברי מאסתם וחכמת מה לכם אם השכלתם וידעתם אותי אז תתהללו בחכמתכם:

מה חרי. כן כתיב מה בלא וא"ו והא מילתא פשיטא היא ולית בה ספיקתא והא דאצטריכנא להכי משום דחזינן במקרא גדולה דכתיב בה במקצת ספרים נמצא ומה וודאי דהנהו סיפרי אישתבשו וליכא למיסמך עליהון גם מאי דכתיב התם מה כ"ד שבוש. דמסר' הכי אמרה מֶה ומָה כ"ד פתחין ר"ל בסגול וכל דסמיך לעי"ן ולחי"ת דכותא במ"ז ה' קמצין וב' פתחין וכן במכלול דף רס"ו והדין הוא מאינון דסמיכין לחי"ת. כללא דמילתא כל מה שכתב בזה שבוש והך מסרא איתא בפרשת כי תשא וכיון דאתת לידן נימא בה מילתא דאיכא לעיונו בה טובא חדא דכד חשבת להו בציר מינייהו חד ממנין כ"ד ותו דחשיב בהדייהו עכרתנו ופסוק הוא ביהושע ז' מֶה ערכתנו וטעותא הוא משום דסמיך לעי"ן כדאמרן לעיל גם בנוסח כ"י ליתיה ואי הכי פשו להו עשרין ותרתין ותו איכא לעיוני דחשיב נמי מה לעשות עוד לכרמי (ישעיהו ה׳:ד׳) ובכולהו ספרי כתיב מַה לעשות בפתח גם בעיקר נוסחי ליתיה פשו להו חד ועשרון. וכבר עיינינן בספרי דוקני ואשכחנא דטעותא נפל בדפוס וצריך לומר ומֶה לעשות לה (מלכים ב ד׳:י״ג) ותו צריך להוסיף מֶה היה הדבר בני (שמואל א ד׳:ט״ז) מֶה היה הדבר הגד נא לי (שמואל ב א׳:ד׳) ואף על גב דלא אשכחנא הך מסרא דיקא בשום סיפרא טרחנא אבתרה עד דאשכחנא יתה ברחמי דשמייא שלימא וברירא ומשום הכי חזינא לברורה ולפרושי כל הנך עשרים וארבע קראי כדבעינן למיער קמן מֶה ומֶה כ"ד פתחין וסימן לא ידענו מֶה היה לו וחברו פרשת כי תשא מֶה קול התרועה הגדולה (שמואל א ד׳:ו׳) מֶה קול ההמון (שם) מֶה היה הדבר בני (שם) ומֶה קול הצאן (שם סימן ט"ו) ומֶה גם עתה (מלכים א' י"ד) מֶה משפט האיש (מלכים ב א׳:ז׳) הנה חרדת אלינו את כל החרדה הזאת מֶה לעשות לך (מלכים ב' ד') ומֶה לעשות לה (שם) על מֶה תכו (ישעיה א') וחכמת מֶה להם (ירמיהו ח׳:ט׳) מֶה לידידי בביתי (ירמיהו י״א:ט״ו) והיה כי תגיד לעם הזה וגו' על מֶה דבר (ירמיהו ט״ז:י׳) פנה אל הרבה וגו' יען מֶה נאם (חגי א׳:ט׳) בני איש עד מֶה כבודי (תהילים ד׳:ג׳) על מֶה נאץ רשע (שם סימן י') ומָה בר נדרי (משלי ל"א) ומֶה לא תשא פשעי (איוב ז׳:כ״א) זכור ה' מֶה היה לנו (סוף איכה) כי מֶה האדם (קהלת ב׳:כ״ב) כי מֶה הוה לאדם (שם) כי מֶה האדם (שם ז') ובהכי שלים מניינא דכ"ד בס"ד בתר עידן זמין ה' אלהי קדמי הך מסרא בספרא עתיקא כדכתיבנא ובריכנא למאן דמנהיר לכולא עלמא ביקריה:

הקדמה ה שהנבואה לא תמצא כי אם באיש אשר למד והתחכם עד שיצא שכלו מן הכח אל הפעל והיה לו שכל אנושי על שלמותו ותמותו. וגם ההקדמה הזאת כבר דברתי בבטולה בפרק ל"ב שעבר מזה החלק, וכלל הדברים הוא שהחכמה העיונית איננה תנאי הכרחית במציאות הנבואה כפי הדעת התורני האמתי במהותה. והנה הרב המורה קבל ההקדמה הזאת לפי שקבל שהיתה הנבואה דבר טבעי ושהיה עניינה ממין החלום והקסם, ועלינו לשבח לאריסטוטילס שעם היות שאור יקרות התורה לא ראתה עינו פחד קראהו ורעדה מדבר הנבואה ויירא מגשת אליה, וזכר שהיה דבר אלהי ושהוא לא ידבר כי אם מהחלום והקסם בלבד, והרב המורה אשר אמרנו בצלו נחיה בגוים יחשוב מחשבות לדבר על ה' תועה ויאמר שאריסטוטילס ראה לדבר בלבד מהחלום והקסם ולא מהנבואה לפי שעניינם אחד, ומי שיאמר יספק בה והיתה מחשבתו כפי הלקוח מתוך דבריו שהשכל הפועל נותן הצורות יתן ויחול בכל נוצר הצורה הראויה אליו כפי מזגו, ולכן בהיות הנוצר כפי מזג מוחו ושיעורו והנחתו בשלמה שבתכונות, תהיה ג"כ הצורה שתחול עליו זכה ושלמה, ובהיות זה כן ושיתלמד האיש ההוא בחכמות ובעיוניות ויוציא שכלו מן הכח אל הפעל, הנה בהכרח יהיה כחו המדמה מסודר ועושה פעולות ישרות וטובות, ולא ירכיב בזכות ודמויים מרוחקים מהמושכל, אבל תהיינה כל פעוליו כפי הנהגת השכל ומתדרכות לנגדו, ובזה ישער האדם הדברים העתידים ויפול בהם כפי השכל הישר ולא ישתמש בדמיונו בהשערה וציור דברים מרוחקים מהמציאות האמתי המושכל, והיות הכח המדמה נכנע לשכלו והולך בדרכיו כפי טבעו הוא השפעת השכל אשר יזכיר הרב, לא שהשכל הנבדל ישפיע בנביא שפע מה בעת הנבואה, כי אם שהשכל האנושי לרוב התלמדותו בחכמות ינהיג וידריך וינהיג אל הכח המדמה לעשות מעשהו בצדק ומשפט ומישרים, היא אמיתת הנבואה לדעת הרב. ולכן אמר שהיא מהשכל הפועל לפי שהוא נותן הצורה באדם ושהיא כפי שלמות הכח המדמה ביצירה, לפי שהצורה תחול בחמר כפי הכנתו ומזגו, ושהנביא יצטרך בהכרח להיות חכם. גם לצורך ידיעת העתידות בדברים המעשים המדיניים, לפי שבזה הדרך השכל המתחכם ידריך וינהיג הכח הדמיוני לעשות הקדמותיו כפי מה שיאות להשגת האמתיות העיוניות, ומזה ימשך שישאר תמיד אור השכל על הכח המדמה באופן שלא יכזב בדמיונו ולא יתבלבל בהשערותו, אבל באותו אשר עליו ידין וישפוט הדברים כפי מה שהם, כי כאשר גבהו שמים מארץ כן גבהו דרכי הרב מדרכינו ומחשבותיו ממחשבותינו בענין הנבואה, כי אנחנו לא נאמין כי הוא דבר טבעי כי אם נסיי, ושאינה מפעל המדמה והמשער ולא מפעל הכח השכלי כי אם מפעולתו ית' בכל דבור ודבור שיגיע לנביא ולכל צורה וצורה שתתראה אליו, ולכן לא יצטרך בהכרח להיות הנביא חכם בעיונית ולא שלם בחקירה הפילוסופית, כי הם דרכים מתחלפים ואין ביניהם התדמות. דרך החוקר המעיין מהדברים המוחשים אל המושכלים, ודרך הנביא מהמושכלים הכוללים אל הפרטים המוחשים ומה לתבן את הבר. ולכן לא מצאנו בנביא מן הנביאים שיעשה הקשים ולא מופתים הגיוניים ולא שיוליד תולדות מדרך העיון, אבל מצאנו שהיו מלעיגים מהמתעמלים בחכמות וכמ"ש הוי חכמים בעיניהם ונגד פניהם נבונים (ישעיה ה' כ"א), ואמר (ירמיה ח' ט') בדבר ה' מאסו וחכמת מה להם, עד שמפני זה אמר עמוס לא נביא אנכי וגו' כי בוקר אני ובולס שקמים ויקחני ה' מאחרי הצאן ויאמר אלי לך הנבא אל עמי ישראל, ר"ל שלא היה מוכן לנבואה מפאת עצמו ולא מפאת למודו כי הוא היה רועה צאן והשם יתב' השפיע עליו מבלי הכנה קודמת, והוא אמרו לך הנבא על עמי ישראל: