שִׁבְתְּךָ֖ בְּת֣וֹךְ מִרְמָ֑ה בְּמִרְמָ֛ה מֵאֲנ֥וּ דַֽעַת־אוֹתִ֖י נְאֻם־יְהוָֽה׃ (ס)
הכתב והקבלה
אל שעריך. אונקלס ויבע"ת לתרע בית דינך, ורש"י פי' אל שעריך זהו שער שעבד בו ותרגומו לקירויך, יפה אמר הרואה, דהמתרגמים תמכו יסוד תרגומם על הספרי, דאיתא התם שעריך. שער שנמצאו בו ושער שנדונו בו, ודברי רש"י הוא לפי דעת תלמודא דידן (כתובות מ"ה) ע"ש. ובאמת נוכל להשוות דעת הספרי עם דעת התלמוד, למה דאמרי, התם בכתובות דבעיר שרובה ע"א סוקלין על פתח ב"ד, ע"ש. ולפי"ז אין אנו צריכין להגהת בעל זרע אברהם בפי' לספרי (וע' ילקוט); והונח שם שער על פתח ב"ד כי מנהג השופטים והזקנים לשבת בשער העיר למשפט, כ"כ המפרשים. ואין זה מספיק, כי אין שם שער בכ"מ על מבוא פתח העיר דוקא (טהאָר) כי גם העיר בעצמה נקרא שער כמו בשערי הארץ (ירמיהו ט״ו:ז׳) שתרגומו קרוי ערעא, וכן יורה שם שער על כל המדינה כמו ויירש זרעך את שער אויביו, שפי' ארץ אויביו כמ"ש ר"ש ב"מ, ובס' הרואה אמר בארצות מזרח נקרא חצר המלך או חצר המשפט שער (פפאָרטע), וכן עד היום נקרא חצר הסולטאן אצל הישמעאלים (פפאָרטע) ובזה יבוארו הכתובים היטב כמו דברי ריבות בשעריך (אין דיינעם גע- ריכטסהאָף), ואל שער מקומו (דברים כ"א י"ט) (צום געריכט זיינעס אָרטעס), אל זקני העיר השערה (שם כ"ב), ולמוכיח בשער יקושון (ישעיהו כ״ט:כ״א), אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם (זכריה ז׳:ט׳) וכן כולם, עכ"ד. ולדעתי שם שערים הוא מענין כמו שער בנפשו (משלי כ״ג:ז׳) וימצא מאה שערים (תולדות כ"ו), ומורגל בפי רז"ל כך שערו חכמים (קאלקולירען), כי החכמי' היושבי' על המשפט צריך להם אומד דעת היטב להעריך התובע מול דברי הנתבע, ולשער באומד דעתן להוציא דינם בצדק עפ"י משפטי התורה, וע"ש ההשערה ואומדן דעת השופטים נקרא מקום מושבם שעריך; ולפי המכוון למעלה (בראה בלא תוכל לאכול בשעריך) שהתור' מכונה בשם שער ע"ש שנותנת שעור ומדה לכל תנועת אדם ומעשיו, יתכן לומר שהזקנים החכמים והשופטים העסוקים תמיד בחכמת התורה ומשפטיה יקראו ג"כ בשם שער, כי מדרך הכתובים לכנות האיש לפי תדירת מעשהו, כמו שבתך בתוך מרמה (ירמיהו ט׳:ה׳) שטעמו בתוך אנשי מרמה, ואני תפלה (תהלים קי"ט) ואני מתפלל:
הכתב והקבלה
ועץ הדעת. כלומר ועוד עץ אחר הצמיח ה' בגן אשר הוא לדעת טוב ורע, באמצע הגן ממש לא היה כ"א עץ החיים לבדו כי הוא היה העיקר וכל הקוים ממנו יצאו ואליו ישובו, וקרוב אליו היה עץ הדעת, מלת ועץ מוטעמת בז"ג המפרידה מתיבת הדעת וה"א הדעת משמש במקום אשר הוא כי זה אחד משמושי הה"א, ודעת איננו שם דבר כ"א שם הפעל כמו מאנו דעת אותי (ירמיהו ט׳:ה׳) ותרגומו (אונד נאָך איינען בוים צור ערקעננטניס דעס גוטען אונד באֶזען), וזה מסכים עם הנחת הטעמים, ולזה ת"א ויב"ע ואילן דאכלי פירוהי חכמין, והראב"ע חיבר ועץ הדעת יחד ולכן הוסיף תיבות, והוא נגד הטעמים, ובענין עץ הדעת כתב הרמב"ן שהיה האדם עושה בטבעו מה שראוי לעשות כפי התולדות כאשר יעשו השמים וכל צבאם פועלי אמת ולא ישנו את תפקידם ואין להם במעשיהם אהבה או שנאה, ופרי האילן הזה היה מוליד הרצון והחפץ שיבחרו אוכליו בדבר או בהפוכו לטוב ולרע, ולכן נקרא עץ הדעת טוב ורע, כי הדעת יאמר בלשוננו על הרצון, כלשונם: לא שנו אלא שדעתו לחזור, וכלשון הכתוב, מה אדם ותדעהו, תחפוץ ותראה בו, ידעתיך בשם, בחרתיך מכל אדם, וכן מאמר ברזילי הגלעדי, האדע בין טוב לרע, שאבד ממנו כח הרעיון לא היה בוחר בדבר ולא קץ בו והיה אוכל מבלי שהיה טועם, ושומע מבלי שיתענג בשיר, והנה בעת הזאת לא היה באדם ובאשתו התשמיש לתאוה, אבל בעת ההולדה יתחברו ויולידו, ולכן היו האברים כולם בעיניהם שוים ולא יתבוששו בהם, והנה אחרי אכלם מן העץ היתה בידו הבחירה, וברצונו להרע או להטיב בין לו בין לאחרים, וזו מדת אלהים מצד אחד, ורעה היא לאדם בהיות לו יצר ותאוה, ע"כ. ודבריו נכונים במלת דעת על הבחירה, כי ידיעה וראיה הם משותפים בהוראתם, שעל הרוב הידיעה מסובבת מן הראיה לכן ישמשו זה תחת זה, פעם אמר לדעת את שלום אסתר, ובמקום אחר ראה את שלום אחיך, פעם אמר ידעו ה' פא"פ, ובמקום אחר ראיתי א' פא"פ, וכן ישמשו שתי הלשונות על התשמיש, ידעה איש, וראה את ערותה, לכן כמו שלשון ראיה ישמש על הבחירה (אויסערזעהען, וואֶהלען) כמו יראה לו השה, ירא פרעה, בכל מקום אשר תראה, וירא ראשית לו, ככה ישמש לשון ידיעה על הבחירה. ומלבד זה כיון ששורש ידע ישמש גם על האהבה והחבה, כמו ידעתיו למען אשר יצוה, יודע ה' דרך צדיקים, לכן ישמש גם על הבחירה כי האוהב את הדבר בוחר בו, ושפיר פי' הרמב"ן עץ הדעת עץ הבחיר'. וגם אם נחזיק בדעת אינך מפרשים שהי' בעל בחירה גם קודם החטא להטות עצמו לכל אשר יחפוץ ולבחור בטוב ובהפוכו, נראה שלא היתה ענין בחירתו הקודמת דומה לבחירה המאוחרת, מתחלה הי' האדם ישר לגמרי ומזוכך בטוב גמור בלי שום נטי' לצד ההפך, ובחירתו ברע הי' אפשרי לו ג"כ, רק אמנם ע"י התאמצות והתגברות נגד טבעו הנוטה רק לישר ולטוב, כמו שהאדם בעל בחירה לכנוס אל תוך האש; אמנם אחר החטא נתחדשה לו בחירה ההפוכה מראשונה מן הקצה אל הקצה, הבחירה ברע נתהוה בו כטבע ראשון כי החלו הכחות הנוטים לרע להתגבר בו ולהיות להם ממשלה חזקה, וכמעט קט מתפתה ובוחר בו, ונקל לו לאדם בחירת הרע מבחירת הטוב, כי הבחירה בטוב היא קשה עליו מאד וצריך התגברות והתאמצות ללכת בדרך מישרים. וגם אם יצליח להשכיל על דרכיו היטב וללכת באורח החיים האמתיים, מי זה האדם אשר יעשה רק הטוב הגמור שלא יהיה בו גם נטי' לאיזו פני' חיצוניית המפלגת את הקדש: